רילוקיישן – האישה שאיתו - הבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

הילדה - החלום ושברו

״ בוקר טוב לכווולם״ הקצתי בתרועות שמחה את שבט בכמאיר הגרעיני בבוקרו של יום שישי מעונן, מנסה לדפז (מלשון דיפוזיה) להכרתם המנומנמת אנרגיות חיוביות. אחרי הכל מדובר באירוע חגיגי המחייב הירתמות טוטאלית מקטן ועד גדול; ״הילדה (Hilda) של תמר התפנתה והיא מסכימה לבוא לבדוק את הבית שלנו עוד שעה!״ זרקתי לאוויר משפט מוזר וערטילאי שפירושו המילולי: […]

רילוקיישן - האישה שאיתו

29/07/2017


״ בוקר טוב לכווולם״ הקצתי בתרועות שמחה את שבט בכמאיר הגרעיני בבוקרו של יום שישי מעונן, מנסה לדפז (מלשון דיפוזיה) להכרתם המנומנמת אנרגיות חיוביות. אחרי הכל מדובר באירוע חגיגי המחייב הירתמות טוטאלית מקטן ועד גדול; ״הילדה (Hilda) של תמר התפנתה והיא מסכימה לבוא לבדוק את הבית שלנו עוד שעה!״ זרקתי לאוויר משפט מוזר וערטילאי שפירושו המילולי: מצאתי עוזרת בית. ולא סתם עוזרת, מדובר באגדה מהלכת בקרב החבורה הישראלית פה; הקרם דה לה קרם של המנקות, זו שאפשר לאכול מהרצפה גם יומיים אחרי שניקתה, זו שבוררת את לקוחותיה בפינצטה כמו היו שיערות חודרניות לאחר טיפול שעווה.

הכיצד התמזל מזלי והשגתי אודישן אצל המלכה האם, אתם חפצים לדעת? כמו כל דבר בחיים, מדובר בתזמון נכון; תמר, שהעסיקה אותה בארבעת השנים האחרונות, חזרה לישראל לצמיתות.  בנוסף חופשת הקיץ הארוכה, הבריחה את הישראלים של נאשוויל לזמן ממושך והותירה את המנקות שלהן ללא פרנסה קבועה לחודשי הקיץ. בקיצור, בשובי מישראל, עוד בטרם נפתחו דלתות המטוס על אדמת נאש',  כבר סידרתי לעצמי ראיון עבודה אצל הילדה.

housework

״כל אחד תופס פינה ומארגן אותה״ המשכתי לפקד על זירת האירוע תוך שאני מתאפרת, מתלבשת ועושה אבק.  ״אין מצב שהיא תרצה לעבוד אצלנו״ שיתפתי את איל במועקה שהתחלקה לי במורד הגרון בדיוק כשנכנס לחדר האמבטיה שלנו עם האיי רובוט.  ״הנה שים אותו פה!" חתמתי בציווי את טירטורו המתמשך מהבוקר, נחושה מתמיד לאכול את ראשו:  ״הבית גדול מידיי, מבולגן מידיי ורחוק מידיי מנאשוויל ( שם היא חיה ורגילה לעבוד)״. הוא נתן בי מבט מלא רחמים, חוכך בדעתו אם לומר לי את האמת (שרי, את חתיכת מופרעת?) או שמא לנשום ממש עמוק, לסגור עפעפיו לזמן לא סביר תוך הוצאת עמודיי אוויר דרקוניים מנחיריו המתרחבים, לנשום עוד קצת ולהכיל. לבסוף, פטר אותי בדרך הישראלית השנואה עלי ביותר כשזרק לעברי, רגע לפני שהתפייד:  ״מה את דואגת? יהיה בסדר...״

אתם חייבים להבין שבאמריקה, כל מה שקשור בכוח עבודה זול, הוא יקר להחריד: עזרה בנקיון הבית, שיפוצניק, גינון וכיבו׳. רוצה לומר שברגע שהכנסת מישהו הביתה, היה ערוך להיפרד מכמות מגוחכת של כסף. ולמה מגוחכת אתם שואלים? משתי סיבות; האחת כיוון שבאימפריה האמריקאית מעמידים לרשותך את כל האמצעים לעשות ה כ ל בכוחות עצמך. לא לשווא תעשיית הדו איט יורסלף משגשגת פה. הסיבה השנייה היא, למעשה, אינפלציה של זמן חופשי. הרי ש-בינינו- אין שום סיבה מוצדקת שאקח מנקה, למעט העובדה העילאית והמתנשאת שאני ממש שונאת לנקות. "זו סיבה מספיק טובה!" אני מצדיקה את עצמי. רבאק, הרי שכל המהות של הרילוקיישן, זה לקחת פאוזה מחיי היומיום התובעניים בישראל ולעשות דברים שגורמים לי כייף, הלא כן? "כן!" משיבה עצמי לי ובכל זאת מתקשה להתמסר עד הסוף לרעיון.

צלצול בדלת...״היא פה!! היא פה....״ אני שואגת בלחישה לחלל הבית ומעבירה יד בשערי, מוודאת שכל שערה במקומה. ״הי, נייס טו מיט יו״ אני מושיטה יד ארוכה מלווה בחיוך בת מצווה מוגזם. מולי עומדת מקסיקנית בת 35 בערך, נמוכה ועגלגלה. תווי פניה עדינות ושיערה משוך לאחור בגולגול. לצידה עומדת בתה...דורה (סיריאוסלי!). ״הילדה״ ענתה ביובש בהושיטה ידה רפה לעברי, מקמצת בחיוך כמו התאימה את התנהגותה לשם הפולני שאימצה לעצמה.

dora-the-explorer

ובעודי עורכת לה סיור ברחבי האחוזה (במושגי תל אביב) אני מנסה לפענח את תווי פניה, שמהמקום השמור לי בלבד, נראים לא מרוצים. ניסיתי לזרוע אופטימיות לשיח בניסיון להקל על חוויית המשתמש והצהרתי בפניה שאת השטיחים אינה צריכה לשאוב כיוון שיש את האיי רובוט ("שעושה עבודה נהדרת"). משזה לא עבד, התחייבתי בפניה שהבית יהיה מסודר פיקס כשהיא מגיעה וסיימתי ללחך את פינכתה בשבועת צופים שאני אוריד את המצעים מהמיטות טרם הגעתה. לבסוף אנו מתיישבות על כוס מים לדבר ת׳כלס. לדבר זה קצת אובר רייטד נוכח העובדה שהיא לא ממש מדברת אנגלית. בכל זאת, גייסתי את כישוריי המפותחים כדיילת אוויר בטיסת מוסקבה שמנסה להבין אם הנוסע רוצה עוף או קציצות, והצלחתי להבין את השורה התחתונה: היא הבוסית.

היא רוצה 30% יותר מהשכר שהצעתי לה, היא רוצה לעבוד בשעות שנוחות לה והיא אינה רוצה להתחייב לכמות השעות. או כמו שהיא היטיבה לנסח: sometimes 3 hours , sometimes 7. לקראת סיום הדיאלוג הסופיסטי בינינו ששיאו הסתכם בתשובה "Monday" כששאלתי אותה אם בכוונתה לבוא עם דורה לעבודה, היכתה בי ההכרה שאמנם מולי יושבת אשת עסקים ממולחת וכנראה אף מנקה מחוננת, אבל היא -ככל הנראה- לא תעבוד אצלי.

תראו- אם יש משהו שקשה לישראלים ליישם בהגיעם לאמריקה, זה את עניין הגבולות. לישראלי המצוי ישנה בעייתיות מסוימת לקבל את העובדה ש"ככה" באמריקה, זו כן תשובה; בלי לשאול לאלות, בלי להתווכח או -רחמנא ליצלן- להרים את הקול על נותן השירות ובטח בלי להציע הצעות ייעול כשאתה עומד שתי  דקות בתור בסופר ונראה לך-על סמך חוות דעתך המקצועית והמנומקת כמובן- שצריך לפתוח עוד קופה.

לי, הקונספט הזה שהדברים ברורים, סגורים ומובנים לשני הצדדים, קסם מתמיד. ואם להתוודות, אז דווקא בישראל חשתי חריגה בשל נטייתי האנרכיסטית להגיע בזמן כשקובעים איתי או בשל יכולותיי הביוניות לסגור דברים X זמן מראש. אני יצור  שאוהב סדר, משמעת ועמידה בזמנים, הרואה בגבולות משהו חיובי שנועד -בין השאר- לשמור על בריאותי הנפשית (#1).

ואז באה הילדה. שאומרת לי. שהיא תבוא לכמה שעות שהיא רוצה. מתי שהיא רוצה. ושאני אשלם לה פיקס דולרוס?

כשהיא הלכה, השאירה אותי רמוסה מעצם המחשבה שככל הנראה לא נתראה שוב ואני דנה עצמי לעבודות פרך גם השנה, הבטתי בו דרך דמעה שקופה. רציתי שיגיד לי "ילללה (מזרחי כזה...ארוך ומפנק) קחי אותה, מה שעושה אותך מאושרת!" למרות שלא הייתי לוקחת, כי לא מתאימה לי הגישה הזאת שלה והרי אשת עקרונות אנוכי, אבל הוא...הוא רק חיבק אותי חזק ואמר בישראלית מדוברת: ״מה את דואגת? יהיה בסדר..״

לוח השראות:

1. בספרו זן ואמנות אחזקת האופנוע כותב רוברט מ.פירסינג את המשפט הבא: "אם אינך יודע לשמור על הגבול, מוצא אתה את עצמך לפתע כועס, בלי לדעת מדוע". לתשומת לב הקוראת (הילדה).

2. לפני כמה ימים, כשטיילנו בנאשוויל באיזה גן ציבורי, ראינו חבורת מקסיקנים. "הם מאוד דומים לישראלים" אמרתי לאיל, "מסתובבים בחבורות, משפחתיים, קולניים, שמחים מאוד, מתגלגלים מצחוק, ספונטניים..." הוא הסכים בשתקה. זהו, אין פואנטה.

mexican car