מכתבים אישיים - הבלוג של אירית אמבר

מכתב סליחה באיחור של 43 שנים

הייתי בת 22. סטודנטית באוניברסיטה העברית. מזה שנה עבדתי כמזכירה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1. ג׳נגלתי בין הלימודים והעבודה. השתדלתי לא להפסיד שום שיעור באוניברסיטה, ומצד שני הקדשתי כל רגע פנוי, כדי ללמוד איך עושים טלוויזיה. עם הזמן התמכרתי. הטלוויזיה חלחלה לדם וכבר קשה היה לי להיגמל. במקביל- היינו גם אנחנו. זוג מאוהב. […]

אירית אמבר

03/04/2016


הייתי בת 22.

22

סטודנטית באוניברסיטה העברית. מזה שנה עבדתי כמזכירה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1.

ג׳נגלתי בין הלימודים והעבודה. השתדלתי לא להפסיד שום שיעור באוניברסיטה, ומצד שני הקדשתי כל רגע פנוי, כדי ללמוד איך עושים טלוויזיה. עם הזמן התמכרתי. הטלוויזיה חלחלה לדם וכבר קשה היה לי להיגמל.

במקביל- היינו גם אנחנו. זוג מאוהב. בהיותך טייס שעותיך היו מוגבלות, אבל ניצלנו כל רגע פנוי להיות ביחד. אהבתי אותך בכל ליבי. זו הייתה אהבה גדולה.

״הטובים לטייס והטובות לטייסים״...אני על גג העולם. חברות, שמתנהלת בדור הסילון. מדי פעם נסענו בערבים להופעות בת״א, ובבקרים הטסת אותי חזרה לשדה התעופה בעטרות... כן- פעם זה היה נהוג. לא הייתה לך בעיה לקחת פייפר (מטוס קטן) ולהטיס אותי לכל מקום. החיים היו נפלאים. זרמו על מי מנוחות.

במחלקת הספורט החלו ההכנות ל"אולימפיאדת מינכן״. הייתי שותפה פעילה בהכנות וכשהציעו לי להצטרף לצוות שיוצא לסקר את האירוע, ולשמש מזכירה בשטח, ידעתי, שהמנהלים שלי מאמינים בי.

התקשרתי לאמא כשכולי נרגשת ואמרתי: ״ביקשו ממני להצטרף לצוות שנוסע למינכן לאולימפיאדה״. דממה השתררה בצד השני של הטלפון. צעקתי: ״אמא את לא שמחה בשבילי״? והיא בגמגום שלא מתאים לה אמרה: ״נראה לי, שלא תוכלי להצטרף, אבא מאד חולה״. בלי שום הכנה מוקדמת השמיים נפלו עלי. קשה היה לי לנשום. סגרתי את השיחה. וזמן קצר לאחר מכן היית כבר על האוטובוס לת״א. שיתפתי אותך באסון שנפל עלי, וידעתי שאתה שם בשבילי.

לא נסעתי לאולימפיאדה. זו הייתה האולימפיאדה הארורה, בה נרצחו מיטב הספורטאים שלנו, שיצאו לייצג את המדינה ומצאו את מותם באחת מהתקפות הטרור הראשונות, שידענו מחוץ לגבולות המדינה.

עברו מספר חודשים והנורא מכל קרה.

בגיל 22 הייתי יתומה מאב.

הרצון להיפרד מאבא היה חזק ובלתי נשלט. נכנסתי אליו לחדר. הוא שכב על המיטה ונראה היה שהוא ישן. אבל לא... כשנגשתי לנשק אותו במצח, הוא היה קפוא. הייתי מבולבלת לא הבנתי מה קרה. בכיתי בלי הפסקה. לא מאמינה שאיבדתי את האיש שכמעט לא הספיק להיות אבא שלי בחיים הבוגרים. הבנתי, שהבית שוב לא יהיה אותו הבית.

מי יחכה לי עם חבילת ממתקים ביום שישי, כשאני חוזרת מירושלים?

מי ידאג ויחכה ער כשאני חוזרת מאוחר בלילות?

מאות האנשים שהגיעו להיפרד מ-״איש הספר״- שהיה אחד המו״לים הבכירים בישראל, ואח״כ נחיל האנשים העצום, שהגיע בזרם בלתי פוסק ל"שבעה״, גרמו לי להבין שמסורת האבל היהודית- שבעה ימים בבית- היא נפלאה וחשובה, ומקלה ולו במעט על האבל.

אני בטוחה, שאתה זוכר שהייתי חלשה מאד. לא הצלחתי לאכול. לא עזרו התחנונים שמסביב. האנשים הקרובים עמלו שעות במטבח על תבשילים, ביקשו שאוכל קצת, אבל אני הרגשתי רע. היו לי בחילות, שיחד עם התקפי הבכי הבלתי פוסקים גרמו דאגה גדולה לסובבים אותי ובמיוחד לך. היית איתי בכל אותה תקופה. שמרת, דאגת ואהבת.

כשבאחד הבקרים הקאתי, הבנתי שמנת הייסורים לא תמה. החשד הקל, שהתעורר בי כבר לפני מספר ימים הפך לוודאי- אני בהריון.

לא נשואה-בת 22- יושבת ״שבעה״-ובהריון...

לא יכולתי לפנות לאמא, שהתמודדה בגבורה במכה שניחתה עליה. בצר לי, פניתי לאחת מבנות המשפחה שהבטיחה לעזור לי להפטר מההיריון הבלתי רצוי בתום השבעה. קיבלתי לבד את ההחלטה. לא עלה בדעתי לספר לך ולהתייעץ איתך. לקחתי אחריות על עצמי. לא רציתי את הילד. הייתי בעצמי ילדה בתחילת מסע החיים.

ההחלטה החד-צדדית, גרמה לי לאבד אותך.

אחרי שעברתי את התהליך ובעודי שוכבת כאובה ומטושטשת בבית, סיפרתי לך. ההלם ניכר על פניך. נעצת את מבטך, שהפך ברגע אחד מאוהב לשונא. הודעת לי שאתה מנתק לאלתר כל קשר איתי. כעסת מאד. ובמיוחד נעלבת. הילד היה גם שלך. אמרת: ״היית צריכה להתייעץ, היינו צריכים לקבל את ההחלטה יחד". אהבתי אותך כל כך, כלום לא עזר. עזבת את הבית מבלי לסובב את הראש פעם נוספת אחורה.

באיחור של ארבעים ושלוש שנים אני מבקשת להתנצל. הייתי צריכה לשתף אותך.

סליחה!