הבלוג של מירב - הבלוג של מירב מלמד

על פרידות וגעגוע

בכל פעם שאני נפרדת נדמה כי הפרידה מכפילה ומשלשת את עצמה, מאגדת בתוכה את כל פרידות העבר ויחד הם כולם מגיעים אסופים מגוהצים בחולצות מכופתרות חבוקים ושלובי זרועות אוחזות במטפחות. רק נראים קשוחים ומחוספסים מבחוץ אך עמוק בפנים שוב הלב הזה שנשבר מחדש.

מירב מלמד

07/08/2014


בכל פעם שאני נפרדת נדמה כי הפרידה מכפילה ומשלשת את עצמה, מאגדת בתוכה את כל פרידות העבר ויחד הם כולם מגיעים אסופים מגוהצים בחולצות מכופתרות חבוקים ושלובי זרועות אוחזות במטפחות. רק נראים קשוחים ומחוספסים מבחוץ אך עמוק בפנים שוב הלב הזה שנשבר מחדש.

לעולם לא אלמד להתרגל לאותם רגעים מכווצי לב ונפש בהם מתחלפת התמונה ושחקנים חדשים עולים על הבמה. נופים מתחלפים ריחות מתערבבים וזיכרונות נותרים אי שם מאחור, מקופלים כמו מצעים מגולגלים ישנים ודהויים.

כרוניקה של פרידות ידעתי בחיי. כל פרידה שמתווספת שורפת וכואבת מקודמתה, סוחפת לקרבה עוד חלק בגוף שנשאב פנימה והחוצה בקצב בלתי נשלט ומותיר אותי פצועה והלומת קרב.

סיימתי היום את מקום עבודתי בשנתיים וחצי האחרונות. כמו תמיד, השינוי הגיע ממני, עם רצון להמשיך קדימה והלאה, לעבר עתיד מבטיח מדויק וטוב יותר. יוצאת לעוד הרפתקה חדשה ומאתגרת שאני בטוחה ללא כל ספק כי היא תעשיר אותי ותחשוף אותי למקומות חדשים שעוד לא גיליתי בעצמי. זה טוב זה חיובי זה ממלא אותי גאווה והערכה מאד גדולה כלפי עצמי, שאני לא מוותרת, לא מתפשרת, לא נרדמת באיזור הנוחות הדביק והבוצי, לוקחת נשימה גדולה וקופצת למים הקרים.

ובכל זאת, כל פרידה מחדש מציפה אותי, מרסקת וטוחנת לי את כל החלקים הפנימיים דק דק. כל פרידה מרגישה לי כעיזבון, כנטישה, כמשהו סופי ובלתי ניתן לשחזור. כל כך הרבה פעמים נפרדתי בחיי, יותר מידי פעמים מוקדמות, מיותר מידי דמויות משמעותיות. יותר מידי אכזבות וסטירות לחי חדות וחותכות.

וכמו תמיד באותם רגעים אני מנסה לאחות את חלקי הלב השבור בכמה חתיכות פלסטר ישנות שמצאתי בתיק. כועסת על עצמי כי שוב התאהבתי. התאהבתי במקום, התאהבתי באנשים. התאהבתי בטובים וגם ברעים. התמסרתי, נפתחתי שיתפתי והתקרבתי. סמכתי בטחתי אפשרתי. וזה כואב. כואב להיפרד כי אוהבים, כואב להיפרד גם כי שונאים. היום סיימתי את עבודתי ויצאתי בתחושות מעורבבות ולא פשוטות.

"אני לא מבינה מה הקטע שלו", אמרתי לו והבטתי לשמיים. "מה הקטע האכזרי הזה להכניס לחיי אנשים ואז לקחת אותם ממני?" הוא חייך את החיוך המוכר והאהוב הזה שלו ושתק. גם אני שתקתי. בליבי ידעתי היטב שזו דרכו של ההוא שבשמיים לאותת לי לעצור ולבלום את הלב הפרוע הזה שלי שלא רואה בעיניים כשהוא מתאהב. לא רוצה להתאהב יותר. בשום מקום ובאף אחד. די.

זה כבר כמה ימים שכל הפרידות של חיי התלבשו ודפקו הופעה לכנס המחזור שמעולם לא הוזמנתי. השכירו אותי כאולם נשפים והתחילו לרקוד.

הפרידה שלהם זו מזה

הפרידה שלה ממני

הפרידה שלי מעצמי

הפרידה של הגוף מהנפש

הפרידה של החברים. הפרידה של החברות. הפרידה של כל האהבות האסורות

הפרידה מהתמימות ומטרום עץ הדעת

הפרידה מכל אותן פרידות שהיו צריכות לקרות

במקומן קטיעות| חתכים| אנשים קמים נעלמים ולא חוזרים

הפרידה מכל אותן מילים שלא נאמרו. מאינספור רגעים שרק יכלו להיות אבל לא היו

הפרידה ממקומות מוגנים ובטוחים שהיו שלי רק לדקות מעטות מושאלות  ומיד זרקו אותי לאלף עזאזל

לא מצליחה למצוא את החוט שמקשר בין כל פיסות החיים שלי. הן קטועות ופתוחות, כמו ממתינות שמישהו יחזור לאסוף אותן. נשארו כל אחת במקומה ללא יכולת תזוזה. הן לא מתערבבות הפיסות. כל אחת מונחת בפינה, מכילה בתוכה את האנשים שלה, עם הצבעים והשירים שלה. עם הטעמים והאהבות. עם המכאובים והאכזבות.

אני נמצאת בכל פיסה שכזו. מחולקת לאלפי חלקים. לחלקם מתגעגעת מאד, את חלקם האחר משתוקקת לשכוח לנצח. אין דבר כזה נצח.

לוקחת נשימה עמוקה, אוספת את עצמי ואת כל הצידה הטובה שאספתי ברבות השנים לתוך שק של זהב ויוצאת שוב לדרך חדשה, עם לב קצת שבור וקצת מודבק שמייחל לידיים מחבקות ואוהבות.

יוצאת שוב לדרך חדשה, אין לדעת את מי אפגוש בה הפעם.

 

 

shutterstock_206740534

 

צילום- shutterstock