למה אנחנו מוחים?

הסיבה הראשית למחאה החברתית הגדולה היא שנמאס לנו מבעלי כוח אטומים רגשית. מיכל איסט-אלון, דקה לפני צעדת המיליון

מיכל איסט-אלון

02/09/2011


דקה לפני שצעדת המיליון תצא לדרך, כדאי שלפחות מיליון איש ירגישו למה כדאי להם לצעוד.

את הטור הזה אני כבר רוצה לכתוב הרבה זמן. מאז שהכל החל. אבל חיכיתי כי רציתי לדייק את הרגשות שלי. רציתי לכתוב את הרגשות של כולנו.
זה כבר כמעט היה בחוץ אחרי הצעדות, הנאומים והטורים שכתבו אחרים.

זה היה יותר קרוב אחרי ארועים כמו המפגש של אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה עם האימהות החד-הוריות ואמירתו מנותקת המציאות שאין דבר כזה חד הוריות. זה רצה לפרוץ אחרי שעבר כל כך הרבה זמן ולא יצאה שום תגובה מנתניהו. ואז הגיעו עוד אירועים, הפרשה של מרגול והדיבור עליה, השפיטה, הביקורת, התקשורת. והשיא מבחינתי, הרמיזה לשיפוטיות של שרון גל בשאלת שהפנה לדפני ליף, על עברה הצבאי, בתוכנית ״ לילה כלכלי״ בערוץ 10.

אחרי זה כבר היה לי ברור מה אני רוצה לומר. הכל התחבר יחד. הבנתי למה, אני אישית מוחה. אני שבדיוק בימים אלו, עוברת דירה לבית שסוף סוף קנינו, מרגישה שאני חלק מהמחאה הזו בדיוק כמו החבר׳ה באוהלים.

כי אין שום קשר בין המשכורת שאני מרוויחה לבין השינוי שכולנו רוצים לראות כאן. וזה בדיוק העניין! אנחנו לא בוכים רק בגלל הבית, לא בוכים רק על הטיטולים או על העגלות או על השכר או על מחיר הקוטג׳ אנחנו קוראים לזה כך, כי אנחנו חושבים שאנחנו מרגישים את זה בנסיון היומיומי והשוחק, לשרוד; עם הכסף שלא מספיק לנו לכלום ובאי היכולת לקיים בית ומשפחה בכבוד.

אך האמת כפי שאני מבינה אותה היא שכולנו בצורה כזו או אחרת צורחים עכשיו כי נמאס לנו מאטימות רגשית!

הפנים האנושיים של המחאה

יש לי תחושה שאטימות רגשית מאוסה עלינו היום על כל צורותיה וגווניה. שאטימות רגשית היא הדבר שעליו אנו מוחים. עבורי, הסממן הכי גדול של האטימות הזאת היום היא ההתעלמות של ראש הממשלה מהמאהל של גלעד שליט ומאוהלים בכלל.

אסף לוי ממנהיגי המחאה. הפנים החדשים הם אכפתיים

די לנו מאנשים שלא מצליחים להביא ביחד עם כל הכישורים הפוליטיים שלהם גם ערך מוסף רגשי. יכולת להביע אמפתיה, הזדהות, סלחנות, ענווה, אהבה, שמחה וביטחון עצמי אמיתי. יכולות של התבוננות פנימית, מודעות, והקשבה אמיתית לאחר.

נמאס לנו מפרצופים ריקים, שחוקים, עייפים וחלשים שלא מצליחים להעביר לנו את התחושה שאנו בידיים טובות, מפני שכאשר אנו מסתכלים עליהם, אנו מרגישים שהם בקושי מסוגלים להחזיק את עצמם.

אין לי ספק, ששרון גל, לא הבין כלל על מה היתה המהומה בעקבות השאלה ״הלגיטימית״ שלו. אז זהו שזה בדיוק העניין. אם המחאה הזו היתה רק על שינוי חברתי שנוגע לשכר ולכסף אז אולי שאלתו היתה לגיטימית במדינה שבה שירות צבאי לצערי, עדיין נתפס כחלק מאותו סעיף בקוריקולום שמעיד על היכולת של אדם להיות מוביל מחאה כלכלית, כביכול.

אבל זה בדיוק העניין! אנו לא מחפשים רק פתרונות כלכליים אנו מחפשים פתרונות נפשיים! המחאה הזו היא כנגד כל אטימות רגשית באשר היא ושאלתו של גל, היתה אטומה לחלוטין כי היא סימנה את ליף כמי שאמורה לייצג משהו רציונלי, לוגי שמתחבר עם כל מה שכחברה הכרנו עד היום: צבא, תואר בכלכלה, וכישורים מנהיגותיים ספציפיים.

הסיבה שגפני ליף מצליחה לסחוף אותנו היא בדיוק בגלל שאין לה את כל זה, היא מבולבלת בעצמה ממה שקורה לה, היא לא מבינה בכלכלה והיא לא עשתה צבא. מי היה מאמין?!

להיות בצד הטוב

ליף וחבריה מייצגים את אי האטימות הרגשית וזה מה שסוחף את כולנו! ימין ושמאל, צעירים וזקנים, בעלי דירות ומחוסרי דירות, כולם אומרים די לנו! די לנו שמתעלמים מאיתנו, ששופטים אותנו על פי עברנו הצבאי, שלא רואים אותנו כמו שאנחנו, שמבקרים אותנו כל הזמן!

צעדת העגלות

אז נכון ששינוי חיצוני חייב להיות בדיאלוג עם שינוי פנימי. האחד משפיע על השני. העם אומר די לאטימות רגשית והעם צריך לגלות את זה גם מתוכו פנימה. אבל אחד לא צריך לחכות לשני, מפני שאחד כבר כאן.

דרישה לשינוי חיצוני נדרשת עכשיו. דרישה המגיעה מרוב של אנשים שהם לא אטומים, לא סגורים ומאוד איכפתיים. עלינו, כולנו לשתף פעולה כי אם נרצה או לא נרצה זה מתישהו יגיע אלינו ואז נצטרך לשאול את השאלות כל אחד את עצמו: אנחנו אטומים רגשית? אנחנו אגואיסטיים? לנו איכפת מהשכן? אנחנו שופטים אנשים לפי קורות החיים שלהם? אנחנו עסוקים בלהעביר ביקורת על אחרים או לאהוב אחרים כמו שהם?

גם אם כן וגם אם לא, עלינו לצעוד מחר ולדרוש שינוי כי אם יקרה משהו חיצוני זה בהכרח ישפיע עלינו לטובה. זה בהכרח יזיז אותנו מהמשבצת עליה אנו עומדים כל החיים, זה בהכרח יחזיר אותנו להאמין בעצמנו. בטוב שלנו.

למי שעדיין לא יודע למה הוא צריך לצעוד מחר (וגם אם לא פיסית אז לפחות רגשית) ולא משנה מה דעותיו הפוליטיות, מה עמדתו בענייני כלכלה וכמה הוא מרגיש חיבה לדפני ליף, אומר לו/ לה את זה: הצעידה מחר, כמוה ההזדהות עם האנשים שמובילים אותה, לנצח תזכיר לכם שאתם בצד הטוב, הנכון, הרואה, הרגיש. הצד שלא אטום רגשית לנעשה מסביבו, הצד הלא אגואיסטי.

יותר מכך זה יזכיר לכם לנצח שאתם אנשים גמישים, פתוחים, המסוגלים להתמודד עם שינויים ולא מפחדים. אנשים שאומרים: אנחנו לא חייבים לאהוב את כולם, להיות חברים של כולם ולהזדהות עם כל האמירות והשלטים, אבל דבר אחד אנו כן חייבים והוא להבחין בין מה שנכון ומה שלא נכון, בין טוב ובין רע בין צודק ולא צודק.

מתוך הבלוג של מיכל איסט אלון

צילומי אסף לוי, צעדת העגלות: ניב קלדרון