שוזרת הסיפורים - הבלוג של אושרת ירושלמי

שירת הפרוש

בלוג זה מוקדש לך, קובי האחיין הגיבור והאהוב שלי. אין בו כל כוונה לפגוע ברגשותיהם של מי מהסגל הרפואי, וההפך הוא הנכון. אני מלאת הערכה לכל אותם העוסקים במלאכת הקודש של הצלת חיים. אני מוקירה להם תודה על דבקותם במטרה, למרות כל הקשיים שניצבים בפניהם. במו עיני זכיתי לראות עד כמה הם עושים מלאכתם נאמנה ומכל הלב. זוהי גם הזדמנות עבורי לשלוח צרור תודות למלאכים היקרים, לכל העמותות והמתנדבים שפשוט נותנים.

אושרת ירושלמי

22/08/2012


כל יום בשעות אחר הצהרים, בשובם מבית ספרם, היו המלאכים הולכים לבקר במחלקה האונקולוגית. הייתה זו מחלקה רחבת ידיים, ובה ילדים רכים ובוגרים. המלאכים הביאו איתם רוח חיים, עליזה ואביבית. מבין המיטות הציצו, זוהרים ככוכבים, עיניהם הבורקות של הילדים החולים. המלאכים התבדחו ניגנו ושרו בקולות ענבליים, וכה נפלאה הייתה שירתם, עד שחזקה את הילדים, וסייעה להם להחלים במהרה. למרות הקשיים, הסכימו פה אחד הילדים, "כל-כך טוב לנו כאן".

אבל באחד הימים התחלף מנהל בית החולים. עם כניסתו לתפקיד ראה את המלאכים מסתובבים במחלקה, ועקב אחר מעשיהם. רק אחר-כך זימן אותם לשיחת בירור. הוא לא גרש אותם כלאחר יד, אלא פעל מתוך אידיאולוגיה המושתתת על ערכים חשובים. בתצפיותיו הבחין כי המלאכים לא ניגשים לכל המיטות, וישנם חולים בודדים שלא זוכים לטיפולם המסור. הוא אף ניסה לדבר על ליבם, שיעניקו את אותו יחס לכל החולים, אך המלאכים עמדו בסירובם. כשערך השוויון ניצב לנגד עיניו הבהיר להם כי כעת הוא המנהל, ואסר עליהם באופן גורף את הכניסה.

והנה בא האביב, ובכל מלא הארץ הנצו הפרחים וצייצו הציפורים. רק במחלקה עוד שרר החורף. המלאכים לא פקדו את המחלקה כמצוות המנהל, ורוחם של הילדים נפלה. אפילו ילד שגילה מעט סימני החלמה, ליבו נעצב, והוא שב ודעך במיטת חוליו.

רק החיידקים והפטריות היו שמחים ומאושרים. "המלאכים פוסחים על המחלקה הזאת," קראו בחדווה, "ואנו נוכל לחיות כאן כל השנה!" הם התפשטו בריאותיהם של הילדים. כמנהגם פלשו בזריזות בכל איבר פנוי שמצאו, מצמיחים נבגים לרוב. "איזה שעשוע נפלא!" אמרו "הבא נזמין גם את ידידינו הנגיפים!" כך הצטרפו גם הנגיפים, כובשים כל תא שעוד נותר בגוף החלוש, ועושים בו כרצונם. המחלקה הפכה אפורה וקודרת, וצינה שלטה בכל פינה.

"אינני מבין מדוע למרות הטיפול המקצועי והמסור של הסגל הרפואי, ניצני ההחלמה מסרבים לצוץ!" חשב המנהל. בטוב ליבו הוא כאב את כאבם של הילדים, והיה אובד עצות. כמנהגם של עקרונות נעלים, כך גם במקרה שלנו סימאה הרדיפה אחר הצדק את עיניו. לא עלה בידיו לשמוע את תחינת המלאכים שהסבירו לו כי ניסו לטפח את כל הילדים, אולם בשל הבדלים בשפת האם, לא נגעה שירתם לכולם. הוא גם לא הצליח להבחין שבעצם על-ידי ההפליה המתקנת יצר למעשה אי שוויון מזן אחר.  משום שבמחלקה ביקרו כל העת גם מלאכים, שפקדו אך ורק את מיטותיהם של החולים הבודדים. עליהם לא אסר המנהל את הכניסה. כך שכעת התהפכה הקערה על פיה, ורק חולים בודדים זכו להאזין לשירת מלאכים, בעוד רוב החולים הולכים ודועכים בישימון רוחני. למרות השכלתו הגבוהה, ובקיאותו בעובדות, לא ראה לנגד את עיניו את החשיבות הרבה שייחסו מחקרים למצבם הנפשי של החולים, כתנאי הכרחי לתהליך ההחלמה. כך גם ברגע זה ממשיכה המחלקה להיות אפרורית ושקטה. לא נשמע בה צליל רינת מלאכים, ובטח שלא עולים בה גלי צחוק של ילדים. לסיפור שלי לצערי עדיין אין סוף טוב, אולם אני כותבת אותו בתקווה שתמצא פרצה בגדר, ופרוש קטן ישיר ליד חלון ליבו של המנהל. שירתו הענוגה ודאי תפקח את עיניו, ויהי רצון כי הוא ישיב למחלקה את פריחת האביב.שירת הפרוש