אילנה אפרתי ואור רוזנבוים - הבלוג של אילנה אפרתי ואור רוזנבוים

הפרעה אופנתית: על איבחונים פסיכולוגיים, טרנדים וחלומות בהקיץ.

יום אחד הנורמות משתנות. ממש כמו אורך החצאית או המכנסונים הקצרצרים שלפתע שוטפים את רחובות העיר. כך יום אחד מופיע טרנד פסיכולוגי חדש שהופך את ילדיכם החולמניים למופרעים שיש לטפל בהם עם תרופות פסיכאטריות. בעקבות כתבה שקראנו חשבנו על הקשר בין טרנדים בפסיכיאטריה וחלומות בהקיץ שיצאו מחוץ לנורמה בעולם הקפיטליסטי המודרני! לאחרונה אובחנה ״הפרעה חדשה״ אשר […]

אילנה אפרתי ואור רוזנבוים

11/05/2014


יום אחד הנורמות משתנות. ממש כמו אורך החצאית או המכנסונים הקצרצרים שלפתע שוטפים את רחובות העיר. כך יום אחד מופיע טרנד פסיכולוגי חדש שהופך את ילדיכם החולמניים למופרעים שיש לטפל בהם עם תרופות פסיכאטריות. בעקבות כתבה שקראנו חשבנו על הקשר בין טרנדים בפסיכיאטריה וחלומות בהקיץ שיצאו מחוץ לנורמה בעולם הקפיטליסטי המודרני!

לאחרונה אובחנה ״הפרעה חדשה״ אשר ממנה ״סובלים״ ילדים רבים בעולם. לפי הדיאגנוזה החדשה, חלומות בהקיץ ומחשבה עצלה נחשבים להפרעה קוגניטיבית ("הפרעת הקשב החדשה - של הילדים שקל להתעלם מהם", הארץ, 1.5.2014). תוך כדי קריאת הכתבה, הבנתי שלמעשה יתכן שאנחנו חיים בדור האחרון שבו ילדים יכולים להתנהג באופן חופשי: לחלום, להפליג בדימיון או לסטות במידה מסוימת מההתנהגות המצופה מהם על ידי הורים, מורים, ומאבחנים פסיכולוגיים. כך עלתה בראשי תובנה מטרידה: לו הייתי נולדת היום, אולי הייתה נמנעת ממני הזכות לשבת ולבהות בהקיץ כמו שנהגתי לעשות שעות ארוכות בילדותי, גם במהלך השיעור למורת רוחה של המורה. היום אולי הייתי מאובחנת כבעלת 'מוח קוגניטיבי עצל' מפני שהעדפתי להביט בעננים הנעים מבעד לחלון הכיתה ולא התרכזתי בנאמר בשיעור תנ"ך.

P1010500

אולי אנחנו חיים בדור האחרון למחשבה חופשית ויצירתיות שנובעת מדמיון, מאסוציאציות פרועות ומחשבה מסתעפת וקופצנית. בעיני, החופש לחלום בהקיץ ולחשוב לאט הוא הבסיס ליצירה, לחדשנות וגם למהפכנות. לעיתים קרובות אנחנו שומעים על אומנים ויוצרים שמספרים ,אחרי שההצלחה האירה להם פנים, על קשיי למידה שחוו בילדותם במערכת החינוך הסטנדרטית וההומוגנית, המצפה מכל התלמידים להתיישר לפי אותו חוק ולצעוד לפי אותו מקצב.

למה כולם צריכים להתאים עצמם – לעיתים בעזרת תרופות פסיכיאטריות - לסטנדרט מחשבה וריכוז אחידים? יתכן שילד מרוכז, שקט וערני מקל על מלאכתם של המורים וההורים. אך בעיני, הציפיה שכל התלמידים יתנהגו באופן דומה, יקשיבו כשצריך, ידברו כשמותר ויחשבו "לפי הספר" היא שגויה. יתרה מזאת, למרות הכוונות הטובות של המאבחנים והמורים, הרצון "לתקן" את מי שאינו דומה לסטנדרט עלול לסרס את נטיותיהם הטבעיות של הילדים. אני נוטה לחשוד שהצורך לאבחן התנהגות מסוימת כ'הפרעה' הדורשת טיפול לא נובע מרצון אמיתי לסייע לילדים, אלא דווקא להקל על מלאכתם הקשה של המורים, או להניע את המערכת הכלכלית המשומנת של חברות התרופות. אך קל לשכוח את המחיר העתידי הקשה שישלמו ילדים רכים על אובדן מחשבתם ה"מפוזרת" שעשויה הייתה להיות, כמו במקרה שלי, המפתח לעתיד של יוצר או אמן.

DSC_0390

כשבחרתי את השם לתערוכת הדפסי הטקסטיל שהצגתי בגלריית פריסקופ, ״אני אף פעם לא הפסקתי לראות עננים״, רציתי לשוב למנהג שמלווה אותי מהילדות: חלומות בהקיץ. בעיני, בהייה בעננים היא דרך אינטואיטיבית להתנתק מהמציאות ולרחף בדימיון אל מקומות נסתרים ורעיונות חדשים.

חלומות ונוסטלגיה מתוך התערוכה אני אף פעם לא הפסקתי לראות עננים

חלומות ונוסטלגיה מתוך התערוכה אני אף פעם לא הפסקתי לראות עננים, אילנה אפרתי 2012

בילדותי, לא כולם התייחסו למנהג הזה בהבנה. בבית הספר קיטלגו אותי כתלמידה לא מרוכזת, ואפילו ״בעלת יכולת לא מנוצלת״. אך את אמי לא הטרידו תלונות המורים והיא העניקה לי בטחון ותמיכה רגשית בהבנה שהשיעורים בבית הספר שיעממו אותי ולא סיפקו לי גירויים מחשבתיים. היא עודדה אותי לעשות מה שהכי אהבתי: לצייר וליצור. כך פיתחתי לי עולם חופש מקביל על חשבון חלק ממטלות הלימודים הסטנדרטיים. קראתי ספרים, טיילתי בשדות, חלמתי בהקיץ ופיתחתי את סקרנותי אל העולם. כיום, אלה הכלים שמשמשים אותי בעבודתי כמעצבת ויוצרת.

כיום, הורים ומורים רבים מאבדים את הביטחון מול מערכות הרפואה המתעקשות לאבחן ולטפל בכל סטייה מהנורמה. אין ספק שקשיים בבית הספר יכולים לגרום לתסכול אצל ילדים והוריהם. אך, כמו במקרה שלי, כדאי לתת לילדים החולמניים וה"נרפים" את הכלים הדרושים כדי לזקק מתוך תחושות התסכול והקושי את היכולות הייחודיות שלהם.

מתוך קולקצית אביב-קיץ 2013 של אילנה אפרתי

מתוך קולקצית אביב-קיץ 2013 של אילנה אפרתי

למי שטובת הילדים עומדת לנגד עיניו אני מציעה לעודד שונות טבעית, להתאים את מערכת הלימוד לאופיים של הילדים, ולאפשר להם לחלום בהקיץ ולדמיין בחופשיות. ילדים שגדלים בסביבה חינוכית הטרוגנית, סובלנית וחופשית, שיש בה מקום גם למי שמחשבתו מפוזרת, תזזיתית או חולמנית, יכולים להפוך בבגרותם לאנשים יצירתיים, חדשניים וחקרניים. אם השונות שלהם תושתק בעזרת תרופות הרגעה, ההפסד יהיה לא רק שלהם אלא של החברה כולה.

 אילנה אפרתי