אסיה - הבלוג של Argania Center

מהרהורי הלב בין החיים למוות והפחד מכישלון

למעשה אם נכיר באמת כפי שהיא, הסיבה העיקרית לפחד מהכישלון נמצאת . . . פתאום אין את אותה השאננות של "הכל יהיה בסדר, נזרום עם החיים ומה שיהיה יהיה". ואז מתוך הפחד שלגמור את החיים מתחת לעפר ואפר בטרם הספקנו לעשות משהו, אז קמים ועושים.

Argania Center

03/08/2011


שלום, כן אף פעם לא פתחתי מאמר במילה שלום, אינני יודעת למה כך כתבתי אבל זה מה שיצא בלי לחשוב ולנסח. התכוונתי בכלל לעשות דברים אחרים אבל הצורך לכתוב, להוציא את שבפנים זעק והמילים פשוט יצאו להן בצורה הכי פשוטה וחופשית ואני התלוויתי אליהן נותנת להן להביא עצמי לידי ביטוי וריקון הכלי על מנת שאוכל להכיל דברים חדשים וטובים. אז כן, אני מרגישה ריקנות במידת מה ועצבות רגשית ואין חשק לעשות כלום. וכל זה לצד ההבנה והמודעות שפרידה ומוות הם חלק בלתי נפרד מחיינו בני האדם, ולצד זה ישנה הצפה רגשית גם בשל מה שאני חווה בפן האישי מזה כחצי שנה לערך. דבר מה שפגש אותי באמצע חיי, ללא כל התראה מוקדמת וזו מערבולת רגשות אחרת גדולה ועצומה שעושה דברים ונותנת לי ללמוד ולגלות גם על עצמי דברים חדשים וזה דבר מדהים כשלעצמו, וגם קצת כואב והרי זה ידוע שלמטבע יש שני צדדים.

אותה חוויה קשה של מות דודי, אותם רגעים בהם ראיתי את גופתו מורדת מטה שאולה וכיסויו באדמה, אפר ועפר זהו מחזה קשה כשלעצמו ואני בראשי עוברים חיי כסרט בעודי מביטה על בני המשפחה הקרובים והרחוקים כאחד, ומעיפה מבט נוסף ואחרון באדמה שזה הרגע בלעה את דודי שרק לפני מספר שעות היה בין החיים, וכבר איננו עוד. אני מביטה על כולם ועל הכל מהצד, כאילו ואין זה נוגע לי ואני שואלת מה יש עוד להוסיף ולומר?

זהו סופו של אדם "מעפר באת ולעפר תשוב" כדברי הכתובים, ומה הלאה? הרגע היו מי שבכו וזעקו וים דמעות זלגו ונשפכו מעיניים אדומות ונפוחות, וברגע שאחרי עיני רואות איך כולם מדשדשים לרכביהם חוזרים לעולמם השגרתי ומאחור נשארו האלמנה והיתומים, וכן יושבים שבעה ומנחמים באים והולכים, אך החיים ממשיכים הלאה "עולם כמנהגו נוהג". אינני רואה עצמי חוזרת לשגרה כאתמול שלשום, איך אפשר במחי יד לומר: ההצגה חייבת להימשך בעוד קרה דבר שזעזע? אז נכון יש להמשיך בחיים, אך לצד לקיחת מסקנות, תובנות והבנות מזה השיעור. וזה מה שקורה לי, לכן אינני יכולה כבר במיידי לחזור לשגרת חיי כאילו כלום, התמונות הטריות עדיין חולפות מול עיניי כשבמקביל אני מנסה למצוא איך משלבת בכל זה את חיי. איך מכניסה עוד פרופורציה לאלה החיים שאין בהם רגע דל או שעמום, תמיד הם מפתיעים ומפתיעים בגדול, כי תמיד יתפסו אותנו לא מוכנים ובזמן הכי פחות טוב ורצוי, כי אף פעם אם נודה באמת האדם לא מוכן כי הוא לא רוצה להיות מוכן. הכי טוב לו באזור הנוחות של המוכר והידוע.

אבל בכל פעם שמושכים לנו את השטיח מתחת לרגליים והיציבות מתערערת, רק אז וזה מה שמדהים בנו הבריות, שרק אז כשמשהו נורא קורה הדברים מחלחלים הרבה יותר טוב מימים טובים ונוחים, ואז מתחילים ניצני השינוי בכל צורה ואופן. וידע אדון עולם את אשר עשה בבריאתו את האדם במלאכת מחשבת שאף מוח אנושי המוגבל בחמשת החושים לא יבין ולא ידע "וליית ביאה כל תפישין" כדברי הזוהר הקדוש, גם לא הצדיק הגמור עלי אדמות.

הפגישה הראשונה שלי עם המוות הייתה בגיל 4 או 5 לערך, כשראיתי את אבי בוכה לראשונה בחיי והוא התייפח מבכי וניגשתי אליו מחבקת אותו בזרועותיי הקטנות ושואלת: "אבא למה אתה בוכה?" והוא השיב לי תוך כדי שמנסה לבלוע את הבכי ואמר: "סבא איננו, אבא שלי הלך . . ." ואני שלא ידיעתי באותם רגעים למה הוא התכוון, הרגשתי שהבנה מחלחלת בתוכי והרגעתי אותו בחיבוק צמוד וחזק כאילו ונושמת אותו אל תוכי. ואבא שיחייה החזיר על חיבוקי בחוזקה כאילו ופחד שאעזוב אותו. התמונות והריחות חרוטים עד היום בראשי, כשראיתי את אבי ואחיו הולכים לפני האלונקה עליה שכב סבי, וגל ההמונים שליווה מאחור וברקע קולות בכי וצעקות, ואחותו שזעקה בקולי קולות בשל סירובה להאמין והתעלפה . . . ולאחריה כשבגרתי זוכרת אני את הלווייתה של סבתי ואת הפרידה ממנה בבית החולים, כשלחצה את ידי כשביקשתי ממנה סימן לכך שהיא שומעת אותי ואת אשר אני אומרת לה, וזוכרת היטב איך הזילה דמעה כשלחשתי באוזנה כי אין לה מה לפחד משום שהיא חוזרת לאבא, לאבא שבשמיים והוא הכל טוב ואהבה, ושסבא יפגוש אותה שם וילווה אותה ושהיא הולכת לעולם האמת.

כן גם אז ראיתי איך היא הורדה לבור תחתית שאולה תוך כדי בקשת סליחה ומחילה מהמגע וכוסתה בעפר ואפר. אימי שתחייה שהייתה לצידי אחזתי בה בכל כוחי, למען לא תיפול כי חלשה הייתה מגודל השכול, היא לא עיכלה ואף סירבה לשחרר את סבתי ובשל כך נתקפה בחרדה שהביאה לאשפוז של כמה ימים, במקביל לסבתי שהייתה על ערש דווי בבית החולים. רק לאחר ששוחחתי עם אימי ודיברתי אל ליבה והסברתי כי, החיים בידי אלוקים והוא המחליט מי לחיים ומי למוות, ורק לאחר שהוציאה מפיה לחלל את המילים: "הטוב בעיניו יעשה" למחרת שוחררה ומיד דהרנו לירושלים לראות את סבתי. כשנכנסנו לחדרה, הבנתי לאור המכשירים שהיו עדיין בחדר, כי היא עברה החייאה. המחזה היה קשה וטעון רגשית עד מאוד ומוצאת עצמי נטולת מילים כדי לתאר את שהיה באותם רגעים. הדודה שהזעקתי מחו"ל שתספיק לראות את סבתא ואת הדודה השנייה שלא ידעה דבר כי לא טרחו לעדכן, אך מה שחשוב הוא שסבתא חיכתה לראות ולשמוע את כולם ואז, רק אז מסרה נשמתה לבורא. אז לבכות ולהתעצב זה חלק מחיינו, והמורה הרוחני שלי אמר פעם, אלה שבוכים, בוכים על עצמם יותר מאשר על מי שהלך משום שפתאום הם מגלים שנשארו לבד, ואין מי שיהיה איתם יותר כבעבר. יש בזה משהו ויחד עם זאת, הפרידה לצמיתות קשה ובזה אין עוררין.

אז מה שאני מנסה לומר כאן בדברי אילו הוא, שאל לנו להמשיך בשגרת החיים ולהמשיך לטמון את הראש בחול. יש משהו שרבים מאיתנו מפספסים וממשיכים לצערי להיות תקועים ב"קיפאון הפחד מכישלון" ללא התוצאות הרצויות שהם רוצים שיהיו להם בחיים, ורק דבר מה שיביא לזעזוע כמו מוות גורם לנפילת אסימונים ותובנות וזה הדחף המניע לחיות את החיים אחרת. אז למה לחכות לגרוע מכל כדי לחיות, בעוד שאפשר להשכיל וללמוד מניסיון אחרים? זה הבונוס להשכיל וללמוד מניסיון אחרים, ובכך למזער ולהמעיט זעזועים שכן יכולים להיות תלויים בנו חוץ מאלה שאינם תלויים בנו.

למעשה אם נכיר באמת כפי שהיא, הסיבה העיקרית לפחד מהכישלון נמצאת בתת המודע שלנו, שכביכול "מגן" עלינו מכישלון ומאכזבה על ידי סיבות ותירוצים ודחיית פעולות "קשות" ו"חדשות" לכאורה וממשיכים לעשות רק את מה שמוכר, נוח וידוע ובכך מתעכבים מלהתקדם ולהצליח. ואז מה שמניע לקום ולעשות שינוי הוא הדבר הנורא והמזעזע שפוקד, ופתאום מסתכלים על החיים בצורה אחרת והגישה, המחשבה וההרגשה משתנים ואז החיים מקבלים פרופורציה אחרת. פתאום אין את אותה השאננות של "הכל יהיה בסדר, נזרום עם החיים ומה שיהיה יהיה". ואז מתוך הפחד שלגמור את החיים מתחת לעפר ואפר בטרם הספקנו לעשות משהו, אז קמים ועושים.

אנשים יקרים באשר אתם, אני פונה אליכם, אל ליבכם מבין שורות אלו היוצאות מהלב, קומו ועשו מעשה למענכם אתם, למען תרגישו סיפוק שעשיתם משהו בחייכם, ולא סתם באתם לזה העולם כי מאמינה אני שלכל נשמה ונשמה מבניכם יש תפקיד וייעוד לעשות למען האני שלכם ולמען יתר הבריות והעולם בכלל, וכולנו חלקים קטנים וגדולים גם יחד בפזל החיים והעולם כולו.

כל הזכויות שמורות לאסיה ©