יומני היקר - הבלוג של אורית יפרח

"ההיא שחוזרת הביתה" מחשבות בעקבות הצפייה בסרט

אתמול ביום ב' בלילה, יצאנו לסרט. כן, זה מוזר ככה באמצע השבוע, ביום חול רגיל לחלוטין לצאת, אבל החלטתי להיות ספונטנית והזמנתי את בעלי לסרט וזאת בזכות "סלונה"! התקלחנו, התלבשנו, התבשמנו, קצת נתקענו בפקקים והגענו לסינמה סיטי בגלילות, לאולם שבו הוקרן הסרט "ההיא שחזרה הביתה" ושם פגשנו בעוד בלוגריות ששמחו כמוני לצאת קצת מהבית. הפעם […]

אורית יפרח

12/03/2014


אתמול ביום ב' בלילה, יצאנו לסרט. כן, זה מוזר ככה באמצע השבוע, ביום חול רגיל לחלוטין לצאת, אבל החלטתי להיות ספונטנית והזמנתי את בעלי לסרט וזאת בזכות "סלונה"!

התקלחנו, התלבשנו, התבשמנו, קצת נתקענו בפקקים והגענו לסינמה סיטי בגלילות, לאולם שבו הוקרן הסרט "ההיא שחזרה הביתה" ושם פגשנו בעוד בלוגריות ששמחו כמוני לצאת קצת מהבית.

הפעם אתחיל מהסוף החוויה: בסוף הסרט רציתי לברוח מהאולם! ואז הגיעה הבמאית מאיה דרייפוס ואיפשרה לקהל שהורכב ברובו מנשים לשאול שאלות. לא ידעתי מה לשאול, אך הקשבתי קשב רב לאג'נדה שלה שהובילה אותה לכתיבת תסריט קשה ובוטה ומלאכת בימוי שלא חסה על השחקנים ועל הצופים. לפי תפיסת עולמה של מאיה הסרט אמור לשקף את משחק החיים שהוא כידוע לכולנו (למי יותר ולמי פחות)  רווי באתגרים ומכשולים ואלה לא מצטלמים כל כך יפה ופעמים רבות בחיים אין "סוף טוב" והם לא "חיו  "Happily ever after, "וואלה צודקת", חשבתי לעצמי, אך תוך כדי צפייה בסרט, חשתי לא פעם אי נוחות שהלכה וגברה ככל שהגיבורה אותה גילמה באומץ לב חושפני, תרתי משמע, טלי שרון, הלכה ואיבדה את שיקול דעתה ואת שפיותה. המראות לא נעמו לעיניי, הקולות לא ערבו לאוזניי וכשצחקתי, לא הייתי בטוחה שאני צוחקת ממה שמתרחש על המסך, הרגשתי שאני צוחקת על המתרחש. לידי ישבה יעל אפל סופר, חברתי לבלוגיאדיה וגם בחיים ( ואתמול הסתבר שגם הבעלים שלנו, צביקה שלי וצביקה שלה, מכירים בנסיבות עיסקיות, אבל זה לפוסט אחר...) ומידי פעם הגנבנו מבטים תמהים וצחקוקים נבוכים זו כלפי זו ואני לא בטוחה שזאת הייתה כוונת הבימאית...

זהו סרט קטן מבחינת המקום, הזמן והדמויות. הוא לא סרט תקופתי, אין בו אפקטים מרשימים ואין פעלולים, אך יש בו תהליך הרס של אישה צעירה שמאבדת את עצמה ולאחר שהרסה לעצמה בעצמה כל חלקה טובה, היא עומדת מול המראה והסמלה הזו ברורה: המראה כראי הנפש, המאפשרת לאדם להתעמת עם השדים הפנימיים שלו ולנסות להתמודד איתם. ובסצינה האחרונה אחרי שהסתכלה לעצמה בלבן של העיניים, יישרה את קימטי שמלתה ומחתה את שארית דמעותיה ייתכן כי לה סיכוי להחלמה.

אז אם בא לכן סרט קליל וכיפיי, זה לא הסרט! ואם בא לכן סרט אקשן שיצמיד אתכם לכסא, זה לא הסרט! אבל אם בא לכן סרט על אישה שהגיעה לקצה ולא בטוח שחזרה משם ויש לכן יכולת לשאת סצינות חושפניות ואלימות שיעוררו בכן מחשבות על עוצמת שבר נפשי ולאילו פינות אפלות ניתן להגיע, לכו!

ותודה ל"סלונה" על ההזמנה ותודה למאיה דרייפוס הבימאית שעזרה לי להבין לאן חתרה ביצירתה.

 גם יעל אפל סופר כתבה פוסט על הסרט. מצ"ב לינק לבלוג שלה:

http://saloona.co.il/yaelis/?p=2005