שפת-אם בלוג אימהות, תמיכה באימהות - הבלוג של אורטל הופמן-שלם

לא מרחמות על ילדי הגן: נלחמים בתופעת ההתעללות בגני הילדים

embedded by Embedded Video מה הדבר שהכי מפחיד אתכם? באמת באמת מפחיד אתכם? ולא אני לא מדברת על להינעל בחדר-בריחה. מה הדבר הזה שאתם יודעים שתעמדו מולו שבורים? שעלול לפרק משהו בפנים, בנשמה? אני חושבת שאצלי זה הפחד לאבד מישהו יקר. אפילו לאבד "רק" חלק ממישהו שיקר לי. ומי הכי יקר לי? לכם? ההורים שלנו,הילדים […]

אורטל הופמן-שלם

10/11/2015


embedded by Embedded Video

מה הדבר שהכי מפחיד אתכם? באמת באמת מפחיד אתכם? ולא אני לא מדברת על להינעל בחדר-בריחה.
מה הדבר הזה שאתם יודעים שתעמדו מולו שבורים? שעלול לפרק משהו בפנים, בנשמה?

אני חושבת שאצלי זה הפחד לאבד מישהו יקר. אפילו לאבד "רק" חלק ממישהו שיקר לי.

ומי הכי יקר לי? לכם? ההורים שלנו,הילדים שלנו, בני הזוג, יו ניים איט.

הפחד שיפגעו ולו רק  בשערה משערות ראשם של יקירנו, מוציאה את כל החרדות וכל השדים החוצה במצעד על השטיח של נפשנו שיוצאת לרוב במחול שגעון.

כולנו נתקלנו בחדשות או בפיד הפייסבוק, בצילומי וידאו מזעזעים של מטפלים המכים קשישים או תינוקות. איזה מראה בלתי נסבל! איך כל הגוף נרעד ותחושות של זעם, כעס, כאב גואים בנו בערבוביה! אצלי גם תמיד עולה רצון בנקמה, התוקפנות שלי מרימה את ראשה והרצון להגן על חסר הישע מוציא ממני תגובות קשות. גם בכי. מזל שיש בכי לשחרר את המתח שממלא את כל גופי בבת אחת.

עכשיו אני צריכה אתכם רגע לתרגיל לא קל אבל הכרחי להעברת המסר: דמיינו את עצמכם באמצע יום עבודה, נזכרים בפשוש שלכם, איך בבוקר הגניב לכם חיבוק חם כשרק התעורר משנת הלילה, איך נפרדתם ממנו בכניסה לגן, איחלתם יום נעים, נישקתם ויצאתם לעמל יומכם ואז, הודעה בוואטסאפ. ועוד אחת. ועוד אחת. ההורים של הגן, שוב הם חופרים. ואז כשיש לכם  5 דקות פנאי, אתם נכנסים לקרוא. זו קבוצת הורי הגן רק בלי הגננת ועל המסך מהבהבת ההודעה ש"קורה משהו בגן שלנו" ולאחריה "יש סרטונים" ולאחריה "אני רק בוכה מאתמול בלילה כשהבנתי" ועוד ועוד. וחושך בעיניים. והלב הולם. והלחיים מתכרכמות. העיניים דומעות. ואז המסר מצליח לחדור: מישהו פגע לכם בילד. בגן. במקום המבטחים, או כך האמנתם שהוא.

הפצת הסרטון הבוקר. מסך המחשב שלי הבוקר.

הפצת הסרטון הבוקר. מסך המחשב שלי.

ואז מישהו מגיב:"לא להגיד כלום לגננת" ומישהו עונה "חייבים להיפגש עוד הערב כולם".
ואתם יודעים שהכל עוד לפניכם: הצפיה בתמונות הקשות, כמו שאלה שראיתם כבר בחדשות: ילדים, ובהם הילד הפרטי שלכם מוטחים למזרן בעת ההשכבה לישון, חוטפים סטירה, נקשרים לכיסא כדי שלא יזוזו, מושכים להם בשערות. כן, אותן גננות שבבוקר קיבלו אותם בנשיקה ואמרו לכם ללכת "זה בסדר".

התמונות קשות מנשוא. בדמיונכם אתם עושים מעשים קשים מאוד במי שפגע בילדיכם! אך מיד עונה הקול השני, זה שיודע שאי אפשר. שזו לא הדרך. שתשלמו על כך ביוקר. אז אתם פונים לרשויות החוק ומגישים תלונה והמשפט של המתעללות-לכאורה (המצולמות בוידאו כן?) נדחה ונדחה מעלה משנה! ומסתמן שהכל יגמר בעסקת טיעון, ובינתיים בזמן שאתם בגיהינום הפרטי שלכם, מלקים את עצמכם איך לא ראיתם! איך פספסתם! ומתפללים שההשלכות לא ישאירו פצע גדול מדי בנפש הרכה, הן, המתעללות, עדיין חופשיות, חיות את חייהן, עובדות, כאילו כלום!

אני מכירה שניים מההורים של ילדי גן ניצנים בחולון. האמינו לי- לא הייתם רוצים להיות במקומם, אבל וזה אבל ע-נ-ק מה אם כן תהיו במקומם? איך נוודא שהילדים שלנו, של כולנו, מוגנים? חובתנו כבני אדם וכהורים לעמוד לצידם, ללחום את מלחמתם לצדק: לוודא שתהיה ענישה אמיתית שתהווה הרתעה, שיהיה פיקוח, שלא תהיה "סחבת" של בית המשפט בנושא כל כך חשוב ובוער.

אז איך עוזרים? צופים בסרטון שאני וחבריי ל"כוורת" יצרנו. כן, זה לא קל לצפות אבל ראוי.
נכנסים לעמוד המחאה.
מגיעים לתמוך כשיש דיונים.
משתפים בפייסבוק שוב ושוב ושוב כל פוסט בנושא כדי לא לאפשר לנושא לרדת מסדר היום הציבורי.

הלוואי שזה לא יקרה לילדיכם, לילדינו אבל הלוואי זה לא מספיק.
בואו נוודא ש"הלוואי" הופך לממשי.
יש לנו כוח. ביחד.