איילת נחמיאס-ורבין - הבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

הרבה זמן לא כתבתי

אחרי זמן רב כל כך שלא כתבתי (הסברים בהזדמנות אחרת), אני מניחה שהיו מצפים שאכתוב בנושא קצב. או שאולי השיכחה המהירה של השריפה בכרמל תתחיל להניע את אצבעותי על המקלדת. או שהספינים התקשורתיים של ראש הממשלה בענייני עשן לבן (כאילו) מול הפלשתינאים, או הספין בעניין סוריה יגרום לי לצאת מהשתיקה שלי. ושנאת הזרים? איך שתקתי? […]

איילת נחמיאס-ורבין

06/01/2011


אחרי זמן רב כל כך שלא כתבתי (הסברים בהזדמנות אחרת), אני מניחה שהיו מצפים שאכתוב בנושא קצב. או שאולי השיכחה המהירה של השריפה בכרמל תתחיל להניע את אצבעותי על המקלדת. או שהספינים התקשורתיים של ראש הממשלה בענייני עשן לבן (כאילו) מול הפלשתינאים, או הספין בעניין סוריה יגרום לי לצאת מהשתיקה שלי. ושנאת הזרים? איך שתקתי? עובדה. גם העלאת שכר המינימום לא יצרה אצלי מוזה מתאימה. ואפילו אני איני מבינה כיצד האין אונות בעניין גלעד שליט לא גורמת לי לצאת בעצבים דרך המילה הכתובה.

לא זה ולא זה ולא זה. אני רוצה לכתוב על משהו אחר לגמרי. על אהבה. על התמודדות. על נצחון הרוח על החומר.

ביום שישי, בהשפעתו של אישי המזפזפ, אנו עוברים בין מהדורת חדשות אחת לשנייה, ואפילו לשלישית. לפתע, בערוץ 1, כתבה שלכאורה אינה קשורה למהדורות יום השישי בכלל ובפרט זה האחרון שרובו ככולו היה קצב, קצב וגם קצת קצב.

איריס ועופר (וסלחו לי שאיני זוכרת את שם המשפחה), בני זוג שעברו לפני כשבע שנים אירוע קשה ביותר אשר העמיד את חייה של איריס בסכנה, ומאז את חייהם בצל (או באור - תלוי בפרספקטיבה) של אותו אירוע. שבועיים לאחר שילדה איריס את בנם אושר, היא קיבלה באופן בלתי צפוי ובלתי מוסבר אירוע מוחי קשה. היא נכנסה לתרדמת והרופאים הכינו את עופר ואת המשפחה לגרוע מכל.

עופר, שלא מש ממיטתה, הבחין לאחר כחודש בתזוזה קלה של העפעף. הרופאים - סקפטיים שכמותם- מיהרו לייחס זאת לתנועות לא רצוניות וסרבו להצטרף לתקוותו של עופר. עופר, לעומתם, האמין שאיריס מנסה לסמן לו שהיא עדיין כאן. בניגוד לעצת רופאיה, הוא מאן להשאיר אותה במחלקה לטיפול נמרץ והעביר אותה למקום המדהים הזה שנקרא בית לוינשטיין. מאותו רגע, כל צעד קטן של איריס היה צעד ענק של איריס ושל המשפחה הזאת כולה.

איריס השתקמה באופן יוצא דופן בהשוואה למה שחזו לה - היא מתפקדת כאם וכרעיה ואף כתבה ספר על מה שעבר עליה, למרות שהיא כמעט אינה רואה כלל. התבוננתי באישה המרשימה והחכמה שיצאה מהמסך, שדיברה על השמחה שיש בה על כל לגימת קפה, על כל רגע עם בנה, על כל רגע של חיים – והרי אלה מורכבים מאלפי פרקי זמן קטנים שעבור כולנו הם לגמרי טריוויאליים ואנו איננו מעריכים אותם. עד ש.......

אבל הרגע בכתבה שהותיר אותנו דומעים היה זה שבו הם דיברו על הזוגיות שאחרי. לאיריס יש לקויות פיזיות-חיצוניות כתוצאה מאותו אירוע; הוא הותיר את רישומו. עופר דיבר על כך שכל מה שהיה משותף להם קודם נותר בעינו – החברות, האמון, ההערכה. ואיריס, מקסימה שכמותה, אמרה שהיא לא מבינה את כל אלה ששואלים את עופר בפליאה מדוע הוא נשאר איתה – "הרי יש לו אישה כל כך מפרגנת ואוהבת", כך איריס – לא נותרת חייבת – וממשיכה ואומרת שגם אם יעזוב, היא תאהב אותו לנצח. כל כך נחושה ובטוחה. ווינרית.

חשבתי לעצמי, כמה אנחנו לא סובלניים כלפי מי שסובל מלקות פיזית; עד כדי כך שמי שאהב את אשתו והיא חלתה, מצופה ממנו שיישבר. שיקום ויעזוב, ולא ימשיך להילחם לצידה על השיבה לחיים. אבל יש אנשים שיש בהם אהבה גדולה וגם הבנה שכל מה שמבחין בינינו לבין בעלי הלקויות הפיזיות (כאלה שאנחנו מעזים לקרוא להם "נכים", במקום שנבין שאנחנו חיים בחברה נכה) הוא שאת הלקות שלהם רואים, ואת הלקויות שלנו אנחנו מסתירים בבגדים יפים וקצת איפור.

אני מקווה שאיריס ועופר הוציאו אותי ממשבר הכתיבה. הם ודאי הגבירו את האמון שלי באהבה ובניצחון הרוח על החומר.