"איך ניצחתי את האנורקסיה"

"במחלקה לא מצאו לנכון להפריד בין האנורקטיות לבולמיות. כאשר היו מביאים לי אוכל, הייתי מגניבה את המזון לבולמית ששכבה לצדי". מיכל מישל גבאי מעניקה לנו הצצה נדירה לעולמן של האנורקטיות

גוף ונפש

21/11/2019


מאת מיכל מישל גבאי, מחברת "חדרים של אהבה"

הפרעת האכילה שלי החלה עם כאשר ההורים שלי התגרשו, כשהייתי בת עשר. אחותי נשארה עם אבא ואני נשארתי עם אמא ובעלה החדש, שהעדיף שלא אתבלט יותר מדי ואשאר שקטה. בגיל 14 אמא ובעלה עברו לטורקיה, ואני מצאתי את עצמי כילדת חוץ בקיבוץ מעגן. הייתי ילדה מסוגרת ולא אכלתי. לבסוף גם ההורים המאמצים שלי בקיבוץ ביקשו להיפרד ממני. בסוף כיתה י' ברחתי ושכרתי דירה בתל אביב, שמימנתי מעבודה במלצרות. לצבא לא קיבלו אותי בגלל עודף בנות במחזור שלי. אכלתי רק תפוח ביום, והתאמנתי המון בריצה. בגיל 23 אבא שלי סוף סוף שם לב לתת-משקל שלי, 33 קילו. הוא החליט לאשפז אותי במחלקה להפרעות אכילה.

במחלקה לא היו צבעים ולא היה שום דבר פורח. קשה להבריא במקום מת. התאוששות מחייבת חמלה, אך אל חברותי ואלי התייחסו כאל חיילות בטירונות, לא כנשים במצוקה. הכול נמדד לפי משקל ותוקשר באמצעות איומים. "לא תאכלי? תקבלי זונדה!". הסבירו לי ללא הרף כי מרבית הסיכויים שאמות בקרוב, ואם יקרה נס ואשרוד, בטוח שלא אוכל ללדת. חשתי קור ללא הרף, פיזי ונפשי כאחד.

מיכל מישל גבאי צילום רפאל נוסרטי

במחלקה לא מצאו לנכון להפריד בין האנורקטיות לבולמיות. כאשר היו מביאים לי אוכל, הייתי מגניבה את המזון לבולמית ששכבה לצדי. לא הייתי היחידה שנהגה כך. לעיתים קרובות המטופלות היו מלשינות זו על זו. "היא לא אכלה", "היא כן אכלה".. ממש גולאג של אוכל. במחלקה לא היתה פרטיות, אף לא לרגע אחד. נאסר עלינו ללעוס מסטיק. נאסר עלינו לשתות כוס מים בלי רשות. נאסר עלינו ללכת לשירותים ולהטיל את מימינו בדלת סגורה.

יום אחד ניסיתי לברוח בלילה מבית החולים. איימתי על השומר שיפתח את הדלת, אחרת אנפץ אותה. זה עבד. למרבה הצער, אני לא חושבת שניתן היה לעזוב את המחלקה בדרך אחרת. הבנתי שאני זקוקה לליווי אישי, עם חמלה והרחבה, טיפול שיתייחס לרגשות שלי, לא רק לתדירות בה אני אוכלת ומשתינה, טיפול שיכיל אותי, לא כזה שיגרום לי להרגיש שאני צריכה לעמוד ביעדים מדידים, ואם אינני מצליחה, סימן שאני כישלון ואינני רוצה לחיות.

יצאתי מבית החולים, מצאתי מטפלת בביו-אנרגיה וביקשתי שתעזור לי ללמוד לאכול מחדש.

מיכל מישל גבאי צילום צילום רפאל נוסרטי

המטפלת לימדה אותי להפסיק להתייחס לאוכל כאל קלוריות, ולהתחיל לחשוב עליו כעל טעמים. יחד בדקנו מה היא בכלל המשמעות של לחוש טעם. זה נשמע מוזר, אך הלשון שלי בשלב זה כבר הייתה נטולת תחושה, ולקח לה זמן רב להתעורר. גם הקיבה שלי לא ששה לשתף פעולה. אז אכלתי גרבר. ואז עברתי לדייסת שיבולת שועל. ואז בננה. ואז תפוח... למדתי להתל בעצמי באופן חכם – אם אורז בצלחת זו מנה, אפשר לאכול אותו בקונוס, ואז זה בעצם נשנוש בלבד. אם זה קל, נהדר. אפשר לאכול ללא חשש. אם הבטן מתנפחת, לא צריך להיבהל, זה נורמלי. להמליח? חד משמעית לא קטסטרופה משום בחינה. לבסוף אפילו הצלחתי לאכול במבה, והעולם נותר על תילו. אפילו נהניתי.

התהליך הזה לקח ארבע שנים. ארבע שנים נדרשו על מנת שאפסיק לפחד מאוכל. ארבע שנים בשביל לגלות איזה טעמים אני אוהבת.

לאורך כל השנים הללו, המטפלת הכילה אותי, העניקה לי חמלה וחיבקה לי את הנפש. משהו בטיפול שלה גרם לי לאהוב את עצמי ולחיות בהודיה. הרגשתי שאני בוחרת לחיות, אך לא פחות חשוב מכך, הרגשתי שסוף סוף גיליתי את היעוד שלי: לטפל באנשים.

מיכל מישל גבאי צילום צילום רפאל נוסרטי

כיום אני בת 43, חיה בתל אביב ואימא לדניאל המקסים שלומד בכיתה א'. כשדניאל נכנס ביום הראשון ללימודים אל הכיתה, זה היה עבורי מעבר להתרגשות. זו הייתה הוכחה שהצלחתי לשבור את הקירות והמחסומים שעמדו לי בדרך. עד היום, כשדניאל קורא לי 'אמא' אני נורא מתרגשת, על אף שהוא כבר בן שבע. אני חשה ברת מזל שהגשמתי את ייעודי: ממטופלת הפכתי למטפלת, ומקורבן הפכתי לסיפור הצלחה. אני בוגרת לימודי רפואה אלטרנטיבית רב-תחומית במכללת רידמן, לימודי אימון אישי בבית הספר של ירון זעפרן, ומטפלת בשיטות NLP ואקסס בארס. אני מסייעת למטופלים שלי לשנות הרגלים, לעבור מתודעת סבל לתודעת קבלה. יחד איתם אני מגלה בכל פעם מחדש שאין כזה דבר בלתי אפשרי, שניתן לשנות הכול בעזרת ליווי נכון והכלה.

ב-2015 יצא בהוצאת סטימצקי ספרי "חדרים של אהבה", על נשים בזנות הסובלות מהפרעות אכילה. הספר מבוסס על נשים אמתיות בזנות, שליוויתי אותן זמן רב. כתבתי אותו בשביל להמחיש שניתן לקחת אחריות על חיינו, ולא משנה איזה קלפים חילק לנו הגורל. גם אני בחרתי בעצמי. פעמים רבות אמרו לי שלא אוכל לעשות את מה שאני חולמת עליו, והצלחתי למרות הפסימיות של האחרים.

אמרו לי: "את חולה במחלה מסוכנת, הסבירות שתמותי גבוהה ביותר", אבל הבראתי. גופי בריא וחזק כיום כי בחרתי להחלים, ולא להקשיב לרופאים ופסיכיאטרים. לא התייאשתי עד שהצלחתי.

אמרו לי: "את לא תלדי ולא תביאי ילדים", אך שנים לאחר מכן, ילדתי את דניאל.

אמרו לי: "ההיריון שלך יהיה קשה ובלתי נסבל", אבל ההיריון היה קל. היה לי את כל מה שצריך לגוף, את כל הוויטמינים, הייתי ביצירה ותנועה וגופי קיבל באהבה את ההיריון המבורך.

אמרו לי "יש לך רמת הבנת הנקרא של כיתה ב׳ ורמת קריאה של כיתה ד׳", אבל הם פספסו את זה שהייתי דיסלקטית. תמיד ידעתי שאגשים את החלום לכתוב ספר,  ואוכיח לכולם שאני מאוד רחוקה מלהיות טיפשה.

אמרו לי: "את לא מספיק טובה, את תמיד תלקקי קצפת אך לא תגיעי לעוגה״. אבי אמר לי זאת. למה? לא ברור. אך אני הצלחתי להגיע להישגים יפים ולחוש מוצלחת.

למדתי להקשיב לעצמי ולמצוא את הדרך שמתאימה לי, והיום אני מעניקה לאחרות, דרך הסיפור שלי את ההשראה והכוח למצוא את דרכן.

** הכותבת, מיכל מישל גבאי, היא מחברת "חדרים של אהבה" שחושפת את סיפורה האישי כדי לעורר מודעות למחלה ולדרכי הטיפול בה