zila - הבלוג של הבלוג של צילה

40 קילו פחות

ניסיתי. באמת ובתמים ניסיתי למצוא תמונות שלי משנים קודמות וזו הייתה משימה בלתי אפשרית. אין סיבה מיוחדת. זה פשוט, אנשים שמנים במיוחד שאינם אטרקטיבים ממעטים להצטלם, ולי בנוסף יש את הגיבנת בדמות כיסא הגלגלים הזה. די אל תנסו לבקר את המשפט האחרון. מי שנמצא שם ונראה כמו שק תפוחי אדמה בהחלט ממעט להצטלם כדי שלא […]

הבלוג של צילה

27/01/2014


ניסיתי. באמת ובתמים ניסיתי למצוא תמונות שלי משנים קודמות וזו הייתה משימה בלתי אפשרית. אין סיבה מיוחדת. זה פשוט, אנשים שמנים במיוחד שאינם אטרקטיבים ממעטים להצטלם, ולי בנוסף יש את הגיבנת בדמות כיסא הגלגלים הזה. די אל תנסו לבקר את המשפט האחרון. מי שנמצא שם ונראה כמו שק תפוחי אדמה בהחלט ממעט להצטלם כדי שלא יצטרך להביט בעצמו אם הוא לא מביט במראה בבית, ואצלנו יש מראות בכל פינה לא בשבילי הרי בכל זאת אני גרה בבית עם הבנת והבעל.

ב 10.05.01 קיבלתי חיים חדשים, מוזרים, לא נוחים, לא מוכרים ובהחלט מיותרים לחלוטין. ממש מיותרים. אני רוצה את החיים הקודמים שלי כך הידהדו לי הצעקות בתוך הראש 24/7. אבל זה היה כרטיס לכיוון אחד. אז אני כאן כמו שאני איך שאני ועם מה שמתלווה אלי.

( מבטיחה לספר כאן הכל בסדרת פוסטים בהמשכים )


__________________________________________________________________________________________

אז חזרתי הבייתה.

בבית, מקום מוכר ואהוב למרות שעם מה שחזרתי איתו לא הייתי מרוצה.

גרתי חצי שנה בבת לווינשטיין.. אני התייחסתי לזה כאל עוד קורס בצבא - בימי חחמישי יוצאים חמשוש לרוב חוזרים בראשון אבל היו מיקרים של שבת מקוצרת.

במהלך המגורים שם והתהליך הלא כל כך פשוט שעברתתי הגעתי למשקל טורף שאפילו בהריונות לא הגעתי אליו ובשניהם עליתי 30 קילו !

אז אני בבית, בבקרים הבנות יוצאות למערכתת החינוך ושי לעבודה ואת כל היום ביליתי מול המסך הקטן, מחשב, והמסך הגדול, טלוויזיה.

לבד בבית מלא פיתויים וממרחים שלא יכולתי להנות מהם באותה חצי שנה. אז מה בעצם עושים כשנמצאים לבד בבית ? נכון. אוכלים.

אוכלים הכל מכל וכל, כל דבר אכיל שניתן ללעוס ולגרוס ולהכניס לגוף. הדבר המועדף עלי הייתה צנצנת המיונז. אויש איזו חולשה למיונז ופחמימות. אויש, איזה טעם גן עדן. הייתי מסוגלת לחסל לחם שלם וצנצנת מיונז ובד בבד המיונז הזה כל כך אהב אותי עד כדי כך שהחליט להישאר אצלי בגוף.

ואז זה קרה. ראיתתי את התמונה הזאת שנמצאת כאן למעלה והזדעזעתי. התתמלאתי גועל ואני ממש לא מתבייש לכתוב  את זה.

כשהחלטתי שזו השעה להפסיק לבלוס גם בגלל המראה וגם בגלל הבריאות הייתי בטוחה שאני אצטרך פשוט לצום הרי גם פעילות גופנית אני לא יכולה לעשות.

אז מה עושים ?

סותמים את הפה.

כן, סותמים את הפה.

וסתמתי והורדתי את מינון האוכל והחלפתי את המיונז בממרחים אחרים והחלטתי שלמקרר בבית לא יכנסו מוצרים מעל 5% שומן וכך כולנו התחלנו במשטר אוכל בריא יותר.

פחות מטוגן, השמן שנכנס לתבשילים נמדד בכפות ולא "לפי העין", אין שתיה מתוקה, אין ספירת קלוריות ! הדבר הכי חשוב להרגיל את עצמי לאכול וכשאני מרגישה שבעה פשוט להפסיק לאכול גם אם בצלחת נשאר רק גרגר אורז אחד.

כן, זה הסוד הגדול, להפסיק לאכול כשמרגישים שובע.

שבעתם ? חלס ! עזבו את הצלחת, לא חבל על האוכל בכלל.

זה לא היה פשוט. זה תהליך שנמשך לאורך חמש שנים אפילו שש. התהליך ממשיך כי אני חייבת עוד עשר קילו לפחות ואז בעצם יתחילו החיים. כולכם חייבים להבין שדיאטה לעולם לא נגמרת היא הופכת לאורך חיים.

זהו. נגמר הסיפור ומתחילים החיים.

אז מה בעצם רציתי להעביר ?

  • לאכול הכל
  • פחות מטוגן אבל לא להתנזר ממנו.
  • לא לנשנש בין הארוחות.
  • כשמרגישי שובע להניח למזלג ולא לסיים מהצלחת.
  • כשיוצאים לאכול כל מה שרוצים. אין צורך להשתגע ולהשתעבד.
  • זו לא דיאטה, זה אורך חיים.
  • עדיף לרדת במשקל לאורך זמן ולא לרדת הרבה במכה אחת.
  • לא לפחד להודותת שיש בעיה.
  • להשתדל לא לבחור בדרכי קיצור.
  • ללמוד את הגוף שלך.