החוויה המזעזעת עם אייר פורטוגל

שמונה ישראלים שהגיעו לשער העליה למטוס גילו לתדהמתם שהוא סגור ושמסרבים להעלותם לטיסה. הם נאלצו לחכות בליסבון 3 ימים לטיסה הבאה ולשלם מחיר יקר על כרטיס חדש

יסמין לוי

03/11/2019


בחברת התעופה הפורטוגלית הלקוח תמיד מעל ה... כלום, אם החוויה מורטת העצבים שחוויתי היא אינדקציה כלשהי.

יום רביעי לקראת הצהריים, הגענו לשדה התעופה בליסבון, רגועים, מדושנים וטובי לב. עשינו צ'ק אין כשעתיים וחצי לפני מועד ההמראה מליסבון לישראל. שתינו קפה ואפילו תקענו דונטס ורוד כאילו לא אכלנו פה מספיק. אמרנו זה לזו, "עד עכשיו הכל עבר חלק, תענוג". כחצי שעה לפני סגירת השערים הגענו לשער העלייה למטוס רק לגלות לתדהמתנו שהשער נסגר. 8 נוסעים ישראלים זועמים והמומים עומדים עצבניים ולא מאמינים שלא מעבירים אותנו. "אבל הגענו בזמן!" אנחנו אומרים לה. פקידת רשות שדה התעופה הנהנה לשלילה ומחרטטת שהטיסה כבר יצאה ומדגימה את העניין בתנועות יד ממריאה. לא מנסה לעזור, לקרוא לנהג שהסיע את הנוסעים למטוס לחזור או לעדכן מישהו מעליה שיש מולה 8 ישראלים שאמורים לעלות על הטיסה. לא עזרו הצעקות, היא הפנתה את גבה והלכה.

הדם עלה לנו לראש. לא היה מה לעשות חוץ מלעמוד בתור כדי להיכנס שוב לפורטוגל. תור עם מאתיים איש לפנינו. ברקע אחד מהישראלים, שלא עלו על הטיסה, צועק בהיסטריה על סף התקף לב. "הכלבים שלי על המטוס!". כולם הסכימו לאפשר לו לעבור ולברר מה קורה (בסוף הוא התאחד עם הכלבים שלו). כולנו תכננו להגיע למחלקת הטיפול בנוסעים של TAP בשדה, בטוחים ששם יסדרו לנו את טיסה הכי קרובה ויתנצלו. בינתיים, בעודנו עומדים בתור, אחד מהישראלים מקבל מסרון לנייד שהטיסה בכלל נדחתה.

הגענו כולנו ביחד והסברנו את המצב לנציגה בדלפק שהביטה בנו בעיני עגל אדישות וישר הניחה שאנחנו משקרים ושלא היינו בזמן שטענו שהיינו בשער העלייה. התווכחנו עם מישהי שלא הייתה שם על הזמן שהגענו ובשיא חוצפתה בטוחה שאנחנו, 8 ישראלים שלא הגיעו כקבוצה, אשמים.

יסמין לוי צילום אלבום פרטי

היא לא הסכימה לעזור וטענה שאין איש מעליה. "מדוע לא כרזתם קריאה אחרונה?" שאלנו בקריזה. "כי אנחנו לא חייבים - זמני הטיסות מופיעים על המסכים" ענתה. דרשתי שתעביר אותי לבכיר מעליה או שתשיג מישהו מטעמם בטלפון מיד. לא עשתה כלום. המשיכה לבלבל את המוח שאין עם מי לדבר. "מדוע לא כרזתם בשמותינו, שהרי אנחנו כאן יושבים מול הגייט?. "כי אנחנו לא כורזים". בשלב הזה מודה, לא יכולנו להימלט מהמחשבה שחברת תעופה לא כורזת כשהיא לא באמת רוצה למצוא את הנוסעים החסרים, מה שמעלה את החשד שאולי מדובר בטיסה באובר בוקינג ושזו דרכם להיפטר מכמה נוסעים מיותרים. אגב, לאחר כמה ימים, בטיסה עליה כן הצלחנו לעלות גילינו שיש כריזה: Last Call, זאת אומרת שגם פה הנציגה לא אמרה אמת.

בסוף הגיע אדם נוסף. מומחה לפאסיב אגרסיב והנהונים לחיוב שמראים לך שהוא בקשב מלא אבל בדרכו הקורקטית הוא מתיש ומייאש. פתאום יש נציג מעליה והוא הסמכות העליונה. גם הוא קובע שעם כל הצער שבדבר אין לו מה לעשות ואנחנו צריכים לשלם כרטיס טיסה נוסף במחיר מופקע. שעתיים ניסיתי לדבר איתו ואין עם מי לדבר. הטיסה הבאה רק בשבת. אני מבהירה לו שזו שערורייה. כלום לא גרם לו לשנות גישה. שום כרטיס חינם. שום הנחה. שום העברה לחברת תעופה אחרת שאולי תסכים להעלות אותנו. שום פיצוי. שום מלון על חשבונם. ולחשוב שבמקום פשוט לתת ל-8 ישראלים להעלות למטוס הביתה העדיפו לדחות את אותה טיסה, להוריד את כל הכבודה בזמן שאנחנו עומדים לידם!

מותשים, רעבים ועצבניים, ישבנו בשדה ובודקים את האופציות שלנו עם WIFI מחורבן ואיטי. בסוף אנחנו יוצאים עם המזוודות לתור הארוך של המוניות. חוזרים בערב בדיוק לאותו חדר במלון ונאלצים להזין טיסה חדשה עם אייר פורטוגל (במחיר כרטיס יקר בהרבה), בשבת כי כל שאר הטיסות עם קונקשנים מגיהנום. בחיים לא נתקלתי בחברת תעופה איומה יותר שלא דואגת לנוסעיה, מפקפקת ביושרם ומפקירה אותם באדישות ובזלזול מופגן. ניסינו להירגע. יצאנו לנשום אוויר וישבנו על סנגריה אדומה מול הנהר. אחרי שבוע מואר כל כך הרגשנו מתוסכלים ועצובים. ליסבון פתאום נראתה אפלה והשמש שקעה עלינו. לא כך רציתי להיפרד ממנה.

אנחנו מתכוונים להגיש תביעה, כל השמונה, נגד חברת התעופה.

הפוסט עלה במקור בדף הפייסבוק שלי 

תגובת אופן סקיי, מפעילת TAP בישראל: 

"הנוסעים הגיעו לשער העלייה למטוס באיחור, לאחר שעת סגירת הבורדינג ולכן לא היתה אפשרות להעלותם לטיסה. במקרה כאמור של אי הגעת הנוסעים במועד הנקוב לטיסה, באחריותם של הנוסעים למצוא פתרון חלופי. אנו מתנצלים על אי הנעימות".