ביקורת הסרט: "היה היה ילד"

מעטים הם הסרטים שנכנסים לקפלי החיים של אנשים אחרים ומציבים לך תמונה שגורמת לך להסתכל אחרת לגמרי על המציאות שלך, להודות עליה ואולי גם להשתנות

מרלין וניג

05/08/2019


יש משהו בקולנוע, שמצליח לפרק את העולם למציאויות קטנות. סרט דורש, להתמקד כל פעם במציאות קטנה, בה אתה צופה ועליך להישאר מרוכז בה, וזה טיפ נהדר לקחת מהקולנוע גם לחיים עצמם - להיות חסיד של הרגע הנתון. ולכן, חייבת הצדקה גמורה ללקיחת שעה מחיי הצופה. ביחס למחוייבות הגדולה הזאת, מעטים הם הסרטים שמלמדים אותך משהו על המבט שלך. שנכנסים לקפלי החיים של אנשים אחרים ומציבים לך תמונה שגורמת לך, להסתכל, אחרת לגמרי על המציאות שלך, להודות עליה ואולי גם להשתנות.

לכן, היה לי חשוב לכתוב את הביקורת על סרטו של אורי לוי, היה היה ילד, כדי להכניס אותו לשיח הפנימי שלי ושלכם, לא להניח לו להיות סרט חולף, שנשמט מההתייחסות הראויה לו בכתיבה.

 (צילום: יח"צ)

את החשיבות של הסרט הקטן הזה, הבינו גם שופטי וצופי פסטיבל דוקאביב, שבחרו לעניק לו לפני כחודשיים, את פרס חביב הקהל ופרס חבר השופטים. הסרט שמוקרן בימים אלו, בבתי הקולנוע ״לב״, עתיד להיות משודר בקרוב גם ב-Yes.

במרכז הסרט, ילד. סיפורו של רון, ילד בעל שיתוק מוחין, שניצב כציר מרכזי במשפחה. לכאורה, סיפור כאוב, שמכירים ואף פעם לא יודעים איך לספר, על משפחה שמתמודדת עם ילד שמתמודד עם מוגבלויות, אלא שהסרט מצליח להראות לנו כיצד משפחה יכולה להיות מחוברת באופנים אחרים לחלוטין, ולשבש את הרכבה המצוי של משפחה. לוי לוקח סיפור שראוי לספר, ומצליח להעניק לנו הזדמנות להבין כמה ״רגיל״ זו השאיפה הכי קטנה, אצל מי שלא רגיל.

(צילום: יח"צ)

וכך, באמצעות אמון מלא מצד המשפחה המתועדת, הוא מצליח ללכוד רגעים שגרתיים של התמודדויות, שלא משאירות את הצופים אדישים. ועל אף שהעיסוק בדוקו שבמרכזו, ילד מיוחד, יכל היה להיות מאתגר ומכשיל, משהו בנוכחות של המצלמה, מצליח להיות מאוד מאפשר ולכן, נוצרת אמינות מרגשת, הן ברמת התוכן והן ברמת הוויזואליה.

לוי בוחר להכניס את הצופים בסרט, באמצעות אקספוזיציה שמסופרת כאגדה פסטורלית על משפחה עצובה. סיפורה של הסבתא על הילד אורי- כשלבמאי עצמו קוראים אורי, מעצימים את התחושה של מובלעת סיפורית, כשברגעים מסוימים נדמה שהמצלמה זה הילד, שמספר על מי שהוא היה פעם, לפנים שנים רבות. כדי להעניק לסרט את תבנית האגדה, משתמש לוי בסוס הלבן- כסמל מטאפורי לאגדות באשר הן (הסוס עוד יחזור ויופיע במהלך הסרט).

הילי וערן הסינג היה היה ילד צילום מסך

תמונות הכניסה, מאפשרות לנו לחוות את הים הגדול, את הסוס הסימבולי, את המשפחה היפה ואת הילד אורי מהאגדה, כ-רון המקורקע למציאות, האביר שכל העולם השואט סביבו, וגורם לו, לרצות לשבור את חוקי הגוף והמגבלה ולהיות, פשוט, ילד רגיל. כי המילה נכה היא מלה מעליבה וכיום הוא לומד בביה״ס ״חנה סנש״ אבל החלום שלו זה ללמוד לצד אחיו, בביה״ס ״גבעול״ בכתה רגילה.

הסיפור שלעולם לא יהיה נדוש אבל קולנועית יכל לעבור נדוש, מתפרק בחכמה לניואנסים ומורכבויות. ההבניה הזו, של פרטים, נותנת לסרט חן ייחודי של רגישות וסבלנות. זהו לא דוקו מתנשא או ביקורתי, לא סרט פולשני ומתפלש, ולא עוד סרט שמותיר אותנו מרוחקים בלי להזיז שריר אלא אגדה על מציאות, חיה ככל האפשר, שמצליחה לרגש באנושיות שלה ולעורר בנו רגישות שברירית.

 (צילום: יח"צ)

החיבור למציאות של הסרט והפירוט לפרטי המורכבויות, נעשה באופן תחקירי עמוק, כשגרה והתמודדות, מובעים, באמצעות שני חתכים מרכזיים: כאב ורגש מצד אחד והגוף, מצד שני. הגוף נמדד מתוך מקומו בתפקוד היומיומי- ונחשף כבלתי נתפש, כמו חוקי הטבע, הזריחה והשקיעה של עוד יום. הגוף כמגשר ומטווח בחתך הרוחבי שלו את המשפחה ואתגריה. האם, הילי, האב, ערן ושני האחים-ליאור וינאי (האח התאום של רון), נדרשים לאתגרי הגוף דרך המוגבלות של הבן והאח, שהופכת למוגבלות מורכבת משפחתית.

בסצנה מסוימת, למשל, מצליח הבמאי להפוך רגע מורכב למאוד וויזואלי- הרגע הזה מתרחש כשערן מבקש ממנו לרדת לבד מהרכב. ההתפתלות של רון, בניסיון לבצע מהלך כה פשוט, מלמד אותנו משהו על המורכב בלי הרבה הסברים. הגוף המתפתל, הוא ניסיון לפרק לגורמים את הפרמטר הפשוט, של הרצון הפנימי, להתרומם ולתפקד רגיל.

 (צילום: יח"צ)

מערכת היחסים בין ההורים, הילי וערן, מרתקת נוכח האתגר המשפחתי המשותף. כשם שנמדדים גבולות הגוף, ביחס למצבו של רון ומקומו במשפחה, נמדדים בין שניהם גבולות הבחירה וגבולות האופטימיות. וזה מד מדידה איכותי ביחס לתגובות שהוא מייצר- תפישת עולמות קוטבית של המציאות- התפישה הנשית של הילי והתפישה הגברית של ערן, הן תפישות כמעט מנוגדות, אך גם משלימות והסרט מראה יפה כיצד עליהם להתמודד עם הפער הזה, הן ביחס לרון והן ביחס לבחירות הגורליות שיקבעו את איכויות חייו ועתידו.

[youtube UScvw_0qz8c]

כוכבים- 4.5 הסרט מצליח לספר סיפור עמוק, מעבר למגבלה החיצונית.

מרלנה- עובר בענק! הילי- האמא, היא אישה עוצמתית, ומגיע לה מלוא הקרדיט על מה שהיא עושה במציאות ועל החסד המופלא שהיא עושה כדמות בסרט.