יוצאת אל האור

"לפני כעשר שנים עברתי את אחת התקופות הקשות ביותר בחיי, שרשרת של משברים משפחתיים ואישיים מטלטלים, שריסקו אותי לרסיסים". היום, לראשונה, אורי שביט מדברת על מה שקרה לה

אורי שביט

12/06/2019


הגיעה השעה לצאת אל האור.

הפוסט הזה הוא האישי והחושפני ביותר שפרסמתי אי פעם וכבר שבועות שמתהפכת לי הבטן לקראת הפרסום שלו. הגיוני שארגיש ככה רגע לפני שאני חושפת לראשונה באופן ציבורי את הסיטואציה הבריאותית שאני מתמודדת איתה בעשור האחרון. מן הסתם זה לא קל לי ולכן אני מבקשת – אנא קראו עד הסוף. חשוב לי לענות מראש על רוב השאלות ובעיקר לספר את הסיפור במלואו, בדיוק כמו שאני רוצה וחשוב לי שתדעו. ההתלבטות אם ואיך לשתף היתה לא פשוטה. הרי אין לי דרך לדעת מה יהיו ההשלכות, חוץ מזה שאני עומדת לחוות עוד RESTART אישי בחיים המטלטלים האלה, שידעו גם ככה אינסוף עליות, מורדות והתחלות חדשות. והנה, הרגע הזה הגיע.

לפני כעשר שנים עברתי את אחת התקופות הקשות ביותר בחיי, שרשרת של משברים משפחתיים ואישיים מטלטלים, שריסקו אותי לרסיסים והוציאו אותי מאיזון. למרות (ואולי אפילו בגלל) שעל פני השטח המשכתי לנהל חיים שגרתיים ואינטנסיביים, הגוף שלי הגיב בעוצמה לחוויות הרגשיות הטראומטיות שעברתי. פתאום צץ לו גוש קטן וטיפשי בצד הפנימי של המרפק השמאלי שלי ואחרי שנה של מעקב, התבשרתי שמדובר בגידול סרטני מסוג לימפומה נון-הודג'קין. למרבה השמחה מדובר במחלה איטית מאד, שבהתנהלות נכונה אפשר לחיות איתה שנים ארוכות ובאיכות חיים טובה. ועדיין המילה המפחידה ביותר בעולם, סרטן, נתלתה מעל הראש שלי ומאותו היום החיים שלי מתקיימים בצילה.

"המילה המפחידה ביותר בעולם, סרטן, נתלתה מעל הראש שלי" אורי שביט (צילום: דן פרץ)

אחרי האבחנה (זה ההסבר האמיתי מאחורי הצלקת, זה לא באמת היה שף שרדף אחרי עם סכין אחרי שכתבתי עליו ביקורת ב"על השולחן"), כשהגוש הטיפשי כבר היה סוג של כדור טניס, עברתי הקרנות נקודתיות שהעלימו אותו כליל. מאז הייתי במעקב, עוברת סריקות ובדיקות תקופתיות, וחיה את חיי במלואם כמו שאני בוחרת לחיות – בשמחה, באופטימיות, בעשייה ובהודיה על המזל הטוב שהוא מנת חלקי.

אחת הסיבות שחששתי לספר על המחלה, במיוחד אחרי שהפכתי לאישיות מוכרת יחסית, היתה שיקשרו אותה לטבעונות שלי. אומר את זה הכי ברור שאפשר: לא היה שום קשר מעולם בין השתיים. הסרטן התגלה הרבה לפני שהפכתי לטבעונית, בתקופה שבה התזונה שלי היתה הכי גרועה שאפשר מבחינת כמויות המזון מן החי שצרכתי. באותם ימים, גם אם הרופא הטוב בעולם היה מבטיח שהמחלה תיעלם לחלוטין אם אהפוך לטבעונית, אין סיכוי שהייתי משנה את התזונה שלי בצורה דרמטית כל כך (להזכירכם הייתי כתבת אוכל גרגרנית וחסרת מעצורים). אין סיכוי שהייתי מצליחה לשים לעצמי כאלה גבולות גם אם חיי היו תלויים בזה (והרי החיים של כולנו לגמרי תלויים בזה). אלה היו בעלי החיים שנגעו בי במקום הרגשי והאכפתי והחומל, שהיו יכולים לדחוף אותי לעשות שינוי דרמטי כל כך, דווקא אחרי שהייתי בטוחה שאני והסרטן נפרדנו לשלום לתמיד. בזכות בעלי החיים והלב שלי שנפקח לראותם, זכיתי גם בהרבה מאד בריאות – יותר ממטפל אחד אמר לי שאלמלא השינוי התזונתי סביר להניח שמצבי היה אחר לחלוטין, בטח כל כך הרבה שנים אחרי האבחנה הראשונית. אמרתי לכם שאני בת מזל.

אז למה בעצם הסתרתי את המידע הזה עד היום? כי אני יודעת מה זה להיות בסביבתו של מי שמתמודד עם סרטן (לא אוהבת לומר "חולה סרטן". אני לא חולה ולא מרגישה ככה). איבדתי למחלה הזו את שני ההורים שלי - אבא מת כשהיה בן פחות מ-51 ואני בת 17, אמא היתה בת 57 ואני אז בת 28. לפני שלוש שנים איבדתי גם את דפנה חברתי הקרובה והאהובה, אחרי שליוויתי אותה במשך שנה וחצי של התמודדות קשה ומכאיבה. אני מכירה את ההתמודדות הזו מכל הכיוונים, מבינה את התחושות, רואה את המבטים, שומעת את הלחשושים ויודעת מה זה בדיוק להיות מהצד השני. לא רציתי שלכל מקום שאכנס אליו המילה "סרטן" תהיה כתובה לי על המצח, לא רציתי לראות את העיניים מצטעפות, את התזוזה באי נוחות, את המבוכה, הרחמים.. בזמן שאני מרגישה מצוין וחיה לי את החיים. רציתי לשמור על השגרה שלי, לא להישפט דרך הפריזמה הצרה הזו, להיות אני. כשהפכתי לדמות מוכרת יחסית בעולם הטבעוני, הרגישות רק עלתה והיה לי ברור שאם זה ייצא החוצה ולא בדרך ובתזמון שאני בוחרת ורוצה, יהיו לזה ריקושטים שממש לא היה לי חשק וכח להתמודד איתם. כך קרה שרוב האנשים שסביבי, גם מאד קרובים ואהובים, לא ידעו עד לרגע זה על מה שמתחולל ברקע (אני מבקשת מעומק הלב את סליחתכם ובטוחה שאתם מבינים, גם אם קשה להכיל את זה בדיעבד). נכון, מנעתי מעצמי הרבה תמיכה ואהבה, אבל בתקופה בה הכל מתנהל כשגרה ואין דרמות מיוחדות, העדפתי להתייחס למחלה כמין עניין זניח, שנמצא שם אבל לא משתלט על הקיים. זה מה שהרגיש לי נכון, גם אם דרש פה ושם התפתלויות ואי נוחות, והחיים המשיכו במסלולם.

"אלמלא השינוי התזונתי סביר להניח שמצבי היה אחר לחלוטין" (צילום: רויטל טופיול)

אז למה אני מספרת את זה עכשיו? או. כי לפני קצת פחות משנה הלימפומה שלי (בתקופת האבחון קראתי לה "פנלופי", לדעתי זה עדיין שם מעולה) החליטה שנמאס לה לנמנם בחוסר מעש והתחילה לעשות סימנים של התקדמות. לפני שתיבהלו אומר שאני בסדר גמור, במעקב צמוד ומרגישה מצוין. ועדיין, הרגע הזה היה בשבילי איתות שאני לא יכולה להמשיך לסגור את המחלה בארון ולהתנהג (כמעט) כאילו היא לא קיימת. שאני צריכה לדייק את הבחירות שלי ולראות איך אני יכולה לעזור לגוף שלי להתמודד איתה טוב יותר ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להשכיב אותה לישון בחזרה. החלטתי לצאת למסע של חיפוש אחרי הדרך הנכונה לי להתמודד עם המצב החדש, ולא להסתפק במה שהתברר לי שרוב האנשים עושים, באין שום הכוונה אחרת מהרופא – לשבת באפס מעשה עד הבדיקה הבאה ולהתפלל לנס.

שינוי הסטטוס של המחלה אילץ אותי לקחת הרבה החלטות, חלקן מאד לא פשוטות. ביטלתי פרוייקטים גדולים וחשובים, שהרגשתי לא מספיק בטוחה להתחייב להם. הורדתי הילוך בפעילות ההתנדבותית שלי ונאלצתי לזנוח כמה מהפרויקטים החשובים והיקרים לליבי, שאני מקווה לחזור ולהניע בהמשך. נסעתי לחודש של לימודי תזונה וניקוי רעלים עוצמתי מעבר לים, כדי לתת לגוף שלי הזדמנות להיכנס לתהליך של ריפוי עצמי. דייקתי את התזונה שלי ואת שעות השינה שלי ושיניתי את ההתנהלות היום יומית שלי מהרבה בחינות. לימדתי (ואני עדיין מלמדת) את עצמי לעשות בחירות נכונות, לדאוג שיהיה לי טוב, לשים את עצמי במקום הנכון בסדר העדיפויות. עברתי ואני עדיין עוברת תהליכים מרתקים ועמוקים, לפעמים קשים ולעיתים רבות יותר מלמדים ומועילים, שאני מחכה לרגע המתאים שאוכל לחלוק אותם עם אחרים, בתקווה שיעזרו גם להם לקבל השראה וגם כלים.

את כל זה עשיתי "מתחת לרדאר" (מדהים לגלות עד כמה זה אפשרי בעולמנו הדיגיטלי המתעתע), עד לרגע שבו הרגשתי שההסתרה מתחילה להכביד יותר מאשר להועיל – למנוע ממני לשתף עוד אנשים שאני רוצה שידעו מה אני עוברת, למנוע ממני להיעזר באופן חופשי במי שאני צריכה, למנוע ממני את התמיכה והאהבה שהם חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה (יאללה אתם יכולים להתחיל להרעיף מ-ע-כ-ש-י-ו), להתחמק מחלק מהצעות העבודה (שאני מקווה שיחזרו עכשיו ביתר שאת ויביאו לי המון פרנסה טובה) ובעצם לגרום לי לחיות "חצי חיים" – לא להיות מאה אחוז מי שאני רוצה ואוהבת להיות, כזו שעפה על החיים ב-200 קמ"ש בטורבו ועטה על כל אתגר שנקרה בדרכה, ומצד שני, גם לא להתמסר כמו שצריך לתהליך הריפוי, שקשה מאד לעשות תוך כדי שאת מתחמקת ומשדרת עסקים כרגיל לסביבה (אלא אם את דיוויד בואי כמובן, איזה מלך). הרגשתי שהגיעה השעה לצאת מארון התרופות ולהיות חופשיה.

אז מה עכשיו? עכשיו החיים ממשיכים. אני מרגישה מצוין, יש לי הרבה תכניות לקיץ הקרוב והנה אחת שאני כבר יכולה לספר עליה. למדתי במסע הזה כל כך הרבה, שאני מרגישה שאני חייבת לחלוק את הידע ובעיקר לתת תקווה, מוטיבציה והשראה למי שנמצאים בהתמודדות בריאותית מכל סוג שהוא ותוהים מה הדרך הנכונה עבורם ללכת בה. אני מתכננת לפתוח קורס קצר בן שלושה מפגשים, שמיועד למי שמתמודדים עם מחלות כרוניות ולמי שמלווים אותם מקרוב, כדי לעזור גם להם למצוא את הדרך. התוכן יעסוק כמובן בתזונה ובבישול אבל גם בהיבטים נוספים של שיפור אורח החיים שלנו. לאורך הקיץ אדייק את התכנית, שתתקיים בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מתחומים שונים, וברגע שיהיה מידע מסודר כמובן שאשתף אותו כאן. אם אתם מכירים מישהו שקורס כזה יכול להועיל לו, ללמד, להרגיע, לדרבן, לעודד ולעשות קצת סדר בים המידע והאפשרויות, או שאתם עצמכם זקוקים לתמיכה מהסוג הזה – אנא מלאו את הטופס הקצר שבקישור כדי שאוכל לעדכן אתכם בפרטים המלאים בהמשך.

ואם אנחנו כבר כאן, מי שמתעניינים רק באספקט של בישול בריא מהצומח מוזמנים להירשם לסדנה הקרובה.

עכשיו החיים ממשיכים הלאה (צילום: רויטל טופיול)

ובינתיים, אחרי הצונאמי של ההתמודדות עם החשיפה, אני מקווה שאוכל להמשיך לחיות את חיי כמו שאני רוצה ואוהבת - בשמחה, באופטימיות, בעשייה ובהודיה על המזל הטוב שהוא מנת חלקי. כי למרות כל מה שעברתי בחיים ולמרות ההתמודדויות הלא פשוטות, אני באמת מרגישה בת מזל ויודעת שאלמלא הדרך שעברתי, לא הייתי מי שאני היום. ותכלס, אני די מרוצה מהמקום שהגעתי אליו. לא הייתי מגיעה למקום הזה בלי התמיכה והאהבה של כל מי שסובבים אותי, בלי האיש הנפלא שאני חולקת איתו את חיי והילד המדהים שבורכתי בו, בלי החברות והחברים היקרים שלי ובני המשפחה האהובים והקרובים אלי וגם בלעדיכם, החברים והעוקבים בעולם הווירטואלי ובעולם האמיתי, שמאפשרים לי להגשים, לעשות, לשתף, לצמוח ולחיות כל יום כאילו אין מחר. ואני מקווה שאתם תעזרו לי בזה – באמצעות הדיאלוג הפתוח בינינו כאן ובעולם האמיתי, בקבלה של הסיטואציה כמה שיותר בהבנה ובקלות ועם מינימום לחשושים ומבטים שיגרמו לי להרגיש אי נוחות. נשבעת שנשארתי בדיוק אותה אורי שהכרתם לפני רבע שעה, עכשיו אפשר לנשום ולחזור לשגרה.
תודה, תודה, תודה.

אסיים עם שירו המופתי של ג'ובראן חליל ג'ובראן "חצי חיים", בשינוי קל ללשון נקבה. תחיו את החיים!

אל תתרועעי עם חצי מאוהבים
אל תתיידדי עם חצי חברים
ואל תקראי יצירות של חצי מחוננים
אל תחיי חצי חיים
אל תמותי חצי מיתה
אל תבחרי חצי פתרון
ואל תעצרי באמצע האמת
אל תחלמי חצי חלום
ואל תחזיקי חצי תקווה
אם בחרת לשתוק ,עד הסוף תשתקי
ואם בחרת לדבר, עד הסוף תאמרי

אם את מרוצה,
תתבטאי בכך, אל תעמידי פנים שאת חצי מרוצה,
אם את מתנגדת, תגידי, חצי התנגדות היא הסכמה
החצי, אלו החיים שעוד לא חיית.
זו המילה שלא אמרת
זה חיוך שדחית
זאת הידידות שעוד לא הכרת
החצי זה מה שהופך אותך לזרה ומנוכרת למקורביך
והוא מה שהופך את הקרובים ללבך, זרים
החצי זה להגיע ובעצם לא להגיע
תעשי ולא תעשי
זה להיעדר ולהיות נוכחת
החצי זה את, בעת שלא תהיי את
את עצמך את לא מכירה אז
החצי זה שלא תכירי את עצמך
ואת מי שאת אוהבת
זה לא החצי המשלים אותך
החצי זה את בעצמך במקום אחר ובאותה העת

חצי לגימה לא מרווה, חצי מנה לא משביעה, וחצי דרך לא מובילה לשום מקום
וחצי רעיון לא יניב תוצאה
החצי הוא רגע שתרגישי בו חסרת אונים ואת לא.
את לא חצי בת אדם – את שלמה ומושלמת
נולדת כדי לחיות את החיים ולא חצי חיים.