מילה טובה - הבלוג של רוני גלבפיש

מסתורי חדר הכתיבה

אני אוהבת אנשים כותבים. (טוב, כמעט את כולם). ברוב האנשים הכותבים יש שילוב של סקרנות, להט, חשדנות וחרדה. רובם נורא רוצים. לפעמים הם נורא רוצים לכתוב את הזכרונות שלהם, לפעמים הם רק רוצים שתצא להם פסקה הגיונית, לפעמים הם בשנה הראשונה של התכנית החמש-שנתית לכיבוש העולם הספרותי כולו. אני אוהבת אותם כי גם אני בדיוק […]

רוני גלבפיש

03/02/2015


אני אוהבת אנשים כותבים.

(טוב, כמעט את כולם).

ברוב האנשים הכותבים יש שילוב של סקרנות, להט, חשדנות וחרדה. רובם נורא רוצים. לפעמים הם נורא רוצים לכתוב את הזכרונות שלהם, לפעמים הם רק רוצים שתצא להם פסקה הגיונית, לפעמים הם בשנה הראשונה של התכנית החמש-שנתית לכיבוש העולם הספרותי כולו.

אני אוהבת אותם כי גם אני בדיוק כמוהם. גם אני סקרנית ומלאה להט, חשדנית וחרדתית. הוצאתי ספר אחד, השני בדרך, השלישי הולך ונכתב, ובמגירה שלי הצטברו כבר שלושה כתבי יד גנוזים ואלף התחלות. ובכל זאת אני רק בתחילת הדרך. ואני לחוצה רוב הזמן.

כדי להירגע, וגם כדי ללמוד, אני קוראת בלוגים של סופרים על כתיבה. רובם של סופרים אמריקאים, אנגלים ואוסטרלים, כי בישראל שולט ללא עוררין מגזר השתקנים.

 

מה?

נו, אתם יודעים. רוב הסופרים שייכים למגזר השתקנים. הם לא רוצים לדבר על תהליך הכתיבה בכלל, והמעט שהם חושפים במפגשים עם הקהל נשמע מעורפל ומסתורי. מדובר באנשים נערצים. הם נכנסים לחדר הכתיבה, ודממה ארוכה עולה מתוכו. כמעט נצחית. הקוראים ניצבים מאחורי הדלת בנשימה עצורה, ומחכים.

זה קצת כמו לגדל בן עשרה. ברגע כלשהו אתה עומד ליד הדלת ותוהה מה לכל הרוחות קורה שם בפנים. נדמה לך שאתה יודע, אבל לא נעים לדבר על זה, למרות שאולי כדאי.

מי שמציל אותי מהשתיקה המבעיתה הזו הם הסופרים הפטפטנים, אותו זן ידידותי ומעשי של בעלי מלאכה נטולי גינונים.

הם מפרסמים את ספירת המילים היומית שלהם. את שיטות העבודה שלהם. הם כותבים בהרחבה על מחסום הכתיבה האחרון ומשתפים בכמה מחשבות על הספר שבעבודה. באופן כללי, הם מתייחסים לכתיבה כמלאכה ככל המלאכות. מענגת לפרקים, מענה בימים אחרים. שום דבר מסתורי או סודי מדי. הם מספרי סיפורים חרוצים.

על הרצף

אני אי שם באמצע.

 יש דברים שעדיין מסתוריים לגמרי בעיני:

  • מאיפה בדיוק מגיעים הרעיונות לסיפורים?
  • למה יש תקופות שבהן הראש שלי ריק לגמרי, ותקופות אחרות שבהן הוא מתפוצץ מרעיונות מדהימים שאין לי מספיק שנות חיים כדי לכתוב את כולם?
  • למה דפוסי הקריאה שלי משתנים כשאני כותבת?
  • איך קרא שאיבדתי עניין בספרות יפה ואני קוראת רק פנטזיה פתאום?
  • למה בתקופות של כתיבה אני לא כמעט לא מצליחה לקרוא?

 

ויש דברים שאני כבר יודעת:

  • אם אני כותבת כל יום, הכתיבה שלי משתפרת.
  • אם אני יודעת בערב מה אני מתכוונת לכתוב מחר, פחות או יותר, יש לי סיכוי לכתוב הרבה יותר.
  • אם אני סופרת מילים, אני מתקדמת בקצב טוב יותר.
  • אם אני מראה את הטקסט מוקדם מדי, הוא נתקע.
  • אם אני קוראת על תהליכי עבודה של סופרים, אני מצליחה לזהות את התהליכים שלי ולשפר אותם. 
  • ואם אני כותבת על תהליכי העבודה שלי או מלמדת אותם, הם משתפרים פתאום.

write something

אז אני כותבת אותם.

יש לי כבר כל כך הרבה רשימות על התהליכים האלה. היו רגעים שבהם חשבתי לכתוב ספר על כתיבה, אבל האמת היא שלא במיוחד מתחשק לי. בשנים האחרונות יצאו בארץ כמה ספרים טובים על כתיבה. אם אתם כותבים, קנו את כולם. קראו את כולם. לי הם עוזרים.

(סקירה מלאה של הספרים שנכתבו ואלה שתורגמו ואלה שחבל שלא, בקרוב).

במקום ספר, החלטתי לפתוח את בית המלאכה הקטן שלי בצפון ולהוציא ממנו מדי פעם הערות על הכתיבה. איך אני כותבת, מה עובד לי ומה לא, ולמה לכתוב זו העבודה הכי קשה והכי נהדרת בעולם. אתם מוזמנים. הערות, שאלות ובקשות יתקבלו ברוח טובה ויענו בדרך כלל באיחור מתסכל.

(מה זאת אומרת למה? כי עוד לא גמרתי את מכסת המילים היומית.)

בפעם הבאה: על מכסות מילים וחודש ינואר המופלא