איילת נחמיאס-ורבין - הבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

במוצאי שבת כולנו בעצרת

תמיד ימצאו אותי בכיכר בעצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין. גם במוצאי שבת הקרובה. נכון, אינני מפתיעה רבים באמירה הזאת – עבדתי איתו, הייתי מנכ"ל עמותת 'שלום חבר', אני ממשיכה להיות מעורבת במרכז יצחק רבין, הרציתי מאז הרצחו לאלפי צעירים על מורשתו -  אותה מורשת שמנסים להתווכח (ולהתמקח, כמעט) על עצם קיומה, ועבורי היא הייתה […]

איילת נחמיאס-ורבין

28/10/2010


תמיד ימצאו אותי בכיכר בעצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין. גם במוצאי שבת הקרובה. נכון, אינני מפתיעה רבים באמירה הזאת – עבדתי איתו, הייתי מנכ"ל עמותת 'שלום חבר', אני ממשיכה להיות מעורבת במרכז יצחק רבין, הרציתי מאז הרצחו לאלפי צעירים על מורשתו -  אותה מורשת שמנסים להתווכח (ולהתמקח, כמעט) על עצם קיומה, ועבורי היא הייתה כה פשוטה, כל כך ישראלית וטבעית. לדידי, לא היה זה דווקא תהליך השלום האמיץ שבגללו נרצח (15 שנים אחרי – אתם קולטים שנרצח כאן ראש ממשלה ?!), ובודאי לא רק התהליך.

יצחק רבין בחר להיות מנהיג שעושה. גם טועה לפעמים, אבל עושה. הרבה. עשייתו האזרחית ותרומתה להתפתחות המואצת של המדינה בשנות כהונתו השניה, הן שמסמנות את עומק התובנה שלו ביחס למה נדרש כדי לבנות כאן מדינה שוויונית, אזרחית, שפניה אל דור העתיד ומנהיגיה משרתים את טובתו של דור זה. הוא יכול היה לבחור אחרת. הוא יכול היה להיות ראש ממשלה שנושא חן בעיני כולם ומחפש כיצד לרצות את כל חלקי הקואליציה שלו.....ובעצם, הוא לא יכול היה להיות כזה. לא בשביל לשמור על הכיסא (ומסתבר שגם לא על חייו), הוא ביקש להיות מנהיג.

הסתובבנו איתו בארץ חודשים ארוכים. אנשים צעירים שמחפשים שינוי, תקווה. והוא היה שם. איש, בן אדם אמיתי, ג'ינג'י-לייט עם חיוך מבוייש ונאום ששמענו מאות פעמים באותה תקופה על החזון שלו ביחס לחברה הישראלית, להסדרים עם הפלשתינאים, עם הסורים. הרגשנו – בזכותו – שלא מדובר בחלום בלתי מושג, אלא בדבר לגמרי ממשי. הציבור כל כך אהב אותו, והוא שלא היה לגמרי מורגל בחיבוק הזה, היה יורד מהבמה מחוייך ונדהם. לוחץ ידיים, מתנשק, מנושק. גם כשהיה קשה בשווקים (בשוק מחנה יהודה אני עצמי קיבלתי בעיטה איומה מפעיל ימין קיצוני – והימים אינם ימי אוסלו עדיין), האמנו שאפשר לשנות, שיש תקווה, שצפויה לקום לנו מנהיגות שונה.

מעולם לא חשבתי שמוכרחים להסכים עם דרכה של ממשלת רבין; או עם רבין עצמו. גם הוא לא חשב כך. יש להניח שאפילו כשירד שמח ומעודד במדרגות הכיכר, מנסה לפנות אל מכוניתו, הוא לא חשב שהעם כולו איתו. הוא ידע שיש אי הסכמה, אבל כמו דמוקרט אמיתי, הוא לא התגונן מפניה. חבל.

במוצאי שבת הקרובה, נהיה שוב בכיכר. נשיר, נדבר, יונפו שלטים, ונזכור. יכול להיות שלמחרת שוב יכתבו שכן עשינו נכון שלא דיברו פוליטיקאים ואחרים יכתבו שעשינו טעות – ואנחנו ? אנחנו יודעים רק לנסות ולחבר את כולנו שוב לזיכרון המבעית של אותו לילה דרך שירים, דרך מילים, לפעמים חודרות יותר ולפעמים פחות. אבל כשהמרצפות מתמלאות בבני נוער ואנשים שצועדים דרך בלוך ואבן גבירול לכיכר, אני לא רואה את הויכוח של למחרת, אלא רק את דמותו של יצחק רבין מחייך מאוזן לאוזן בליל העצרת  ההיא. ואז הנרות. והארון. והצפירה. והזיכרון. לעולם.

נפגשים בעצרת המרכזית לזכרו של יצחק רבין, כיכר רבין, מוצאי שבת 20:00.