ביקורת הסרט: "הד"

הד הוא סרט שעוסק באחד הנושאים הכי בוערים, שנדמה שרוח התקופה לא משפיע עליהם, בגידה בחיי הנשואים. יעל אבקסיס שמביאה בשלות נשית אותנטית למסך

מרלין וניג

14/05/2019


את הביקורת על ״הד״ אפתח בכמה מילים על שיפוטיות של היצירה ובגילוי נאות. את חוויית הצפייה בסרט ״הד״, סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר, קיפלתי לתוכי באופן אמביוולנטי, כחוויה לא אחידה, שלעיתים ממלאת את הצופה בציפייה מעודנת ולעיתים, היעדר המשמעות זועק מתוכה. מבנה תסריטאי שלפעמים מגשש אל ה״בלש״ באופן פסיכולוגי מרתק ולפעמים קורס אל ריטואלים שזועקים לאקסטראפוזיציות דחופות. אבל בגמר הצפייה בו, יצאתי בתחושה שמדובר בסרט עם גימורים מעניינים, ומפרט סימבולי שהושקע בו מחשבה רבה. יכולתי להדגיש כאן גם את המטאפורות והדימויים, מלאי הקסם ששזורים ועוברים וויזואלית מתוך התסריט.

אבל בניגוד להרגלי הצפייה המבודדים שלי, את הסרט פגשתי לראשונה בהקרנת אקדמיה תל-אביבית וכבר בצאתי מהאולם, שמעתי כל מיני רחשים ודיבורים סביבי לכאן ולכאן, על הסרט. כך שבזמן שחלף, מעת הצפייה לעת הכתיבה, חששתי מהטיה שתקלקל או תשפיע קצת על הפוזיציה הנקייה, שאני בדרך כלל מקפידה לשמור בקנאות. כנראה, שמבקרי קולנוע צריכים להתבודד או לפחות לומר לחברים, לא לדבר על סרטים שהם טרם כתבו עליהם. לצד זה, הגילוי הנאות, בכל מה שקשור לסרט, נעוץ בכך, שרעייתו של אחד מהיוצרים, היא שותפתי ליצירה (את בן זוגה אני מכירה באופן שטחי בלבד). ולמרות האמביוולנטיות, החלטתי לכתוב על הסרט. למה להעניש את היוצרים, רק בגלל שהם נשואים?

הסרט הד צילום מסך

הד הוא סרט שעוסק באחד הנושאים הכי בוערים, שנדמה שרוח התקופה לא משפיע עליהם, בגידה בחיי הנשואים. אבנר (בגילומו של יורם טולדאנו) הוא מהנדס מנהרות חיפאי שנשוי לאלה (יעל אבקסיס), פסיכולוגית במקצועה. השניים הורים לילדים ומנהלים את ביתם באופני השגרה המוכרים. אלא שמשהו מכרסם באלה ומסב את נוכחותה הממשית מהזוגיות והמשפחתיות, שכאילו, לפתע, נכפו עליה. אבנר ששומע את ההד מאשתו, מגיח ממצוקתה לתוכו, מנסה בהבניה פסיכולוגית מרתקת, לחתור אחר האמת. הוא אינו חושף לה את חשדו אלא מחליט לעקוב אחריה ומתקין מכשירי הקלטה, לצותת לשיחותיה. טוויסט קטן ולא צפוי של הגורל, יעמת אותו לבסוף, לא רק עם שקריה של אשתו, אלא בעיקר עם עצמו.

יצירות רבות עוסקות ברומן מחוץ לנישואים ונדמה, אולי, שזה אחד הנושאים הבנאלים לטיפול קולנועי. אלא שלא כך הם פני הדברים. בקולנוע הישראלי נדמה שבגידה עדיין מעוררת רתיעה ומייצרת קונוטציה לאיסור החמור, ניאוף, שהוא אחד מעשרת הדיברות. ניאוף, על פי הדת, תובע אות קלון באישה יותר מאשר בגבר. הניסון של שניר וקובנר, להיכנס למקום האפל הזה ולנסות להבין מה גורם לאישה, לצאת מהסדר המשפחתי ומעצמה, לעבר האחר-הזר, המשלים, הוא ניסיון אמיץ ושונה.

הסרט הד צילום יחצ

השימוש בנרטיב, נעשה אף הוא במתכונת של הד. אבנר, מצד אחד קודח מנהרות, מצד שני מקליט את אשתו בה הוא חושד ולבסוף, כשההד דומם, חווה את האובדן, ממנו, בדיעבד מתחיל הסיפור. אופן שעתוק הקולות והאזנה להם, בדיעבד, ולא באופן חי, הוא מרתק ומתרחש לא מיד בתחילת הסרט אלא במהלכו. השימוש באלמנטים הקולנועיים כחיקוי לטכניקת האל חזור, גם הוא אינו רווח. הנטייה היא לחשוש מטכניקה זו, משום שהיא עשויה ליצר סקנדל תסריטאי, לא קטן, בארגון המאורעות ולהפוך את האירוע המחולל לקטן, ביחס להשלכותיו. ואכן, הסרט שמתחיל במערכה חזקה מטאפורית, מערכה חזותית שמשחילה אותנו פנימה, לחיי הזוגיות והמשפחה, באמצעות דימוי המנהרה, שנדמית כרחם, כאוזן או כמוח קודח, מתחיל מעט להתרופף ככל שקצב העניינים מתפתח והמציאות סוגרת על אבנר. החשבון הלוגי, ליצר תסריט אמין דורש פרקי שהות מנומקים פואטית, שנעדרים מהסרט, שמדלג על תהום האבלות ונצמד בעיקר, לרצון האובססיבי לדעת. המיקוד, אף הוא מתפזר, מבגידה למוות- מות העבר שלא בא חשבון והישארות הריק הבלתי ניתן לשינוי, אצל הבעל הנבגד.

מתוך הסרט הד צילום יחצ

אך לצד אלה, נשאר התסריט נאמן לגרעין המוצא שלו, הבגידה כערך בעולמו הפרטי של הפרט ולא כאקסיומה שלילית, בביטול הפרט כחלק ממערכת זוגית מחייבת. אמירת המוצא של הסרט, היא סיבה ותוצאה והיא זו שיוצרת הדים של משמעויות, שנוצקות לפריימים מנוסחים היטב, בקומפוזיציות וויזואליות שיוצרות אינטימיות, קרבה וחמלה אצל הצופים. הדמויות אף הן, עולות מדרגה בהפיכתם להד ומצליחות להיות עגולות. המהלך מרשים אך מצד שני חורק, כשקיים ניסון לפשט את הדברים לריאליזם. הוא מתערער גם כשמופר האיזון ודמותה של אלה, הופכת להד מנוסח סובייקטיבית בפעולותיו של אבנר. אבל במיימד הפילוסופי העמוק, קיימת כאן גישה מעניינת, שונה, שלא שופטת באופן מוסרי יבש אלא מביאה תהליכים גם כשהגורל אינו ניתן לשינוי. גישה זו פותחת את העלילה לדיון, על אירוניה, שקיימת לעיתים בחיי הנישואים, על גבולות ובחירה של הפרט במערכת הזוגית, שלעיתים עוברת להילוך אוטומטי של ניוון. ככל שמעקב הבעל, הופך לאובססיבי יותר, הוא מוביל אותו למאהב (גורי אלפי) ולעימות גלוי שמחייב שיא, אבל דווקא הגילוי והפגש,  מרסקים את סוד האחיזה הפנטסטי של הסרט, הכמיהה לדעת.

יעל אבקסיס צילום יחצ

כוכבים- 3.5 יצירה שמנסה לחדור פנימה עם המון סמלים ומשמעויות בניסיון להבין נושא מורכב וחשוב.

מרלנה- עובר. יעל אבקסיס שמביאה בשלות נשית אותנטית למסך וממלאת את המערכה הראשונה בנוכחות, הייתה ונותרה אחת הנשים היפות ומלאות העוצמה בקולנוע הישראלי.