הורות וחינוך במאה ה-21 / ד"ר אייל דורון / פרק 1

ספרו החדש של ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, יכול לשנות את חייכם ולהעניק לכם כלים משמעותיים לחייכם ולחיי ילדיכם

משהו מוזר קרה להורות שלנו: אנחנו כמעט שלא נהנים ממנה. מעט מדי נחת, הרבה מדי דאגה, שחיקה ורגשות אשם. ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות שינתה את כל מה שהכרנו, והמציאות החדשה מעוררת בנו לא פעם חרדה וצורך עמוק לגונן על ילדינו. מרבית התפיסות והערכים שגדלנו עליהם אינם רלוונטיים עוד.

שוק העבודה משתנה במהירות; מקצועות שנחשבו בטוחים פעם – נכחדים, אחרים עולים תחתיהם ומערכת החינוך מפגרת מאחור. מדוע כדאי לנו להפסיק להתעקש על הכנת שיעורי בית? כיצד ניתן להפיק תועלת חינוכית ממשחקי מחשב או מצפייה בטלוויזיה? ומה נוכל לעשות על מנת להפוך את ילדינו לאזרחי העולם החדש והמופלא שאנו ניצבים על סיפו, וגם ליהנות בדרך?

הורות וחינוך צילום יחצ

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!

 בשש השנים האחרונות יצא ד"ר אייל דורון לבקר במדינות שונות בעולם ופגש עשרות חוקרים מובילים ויזמים יוצאי דופן בניסיון למצוא תשובות לשאלה כיצד צריכה להיראות הורות במאה העשרים ואחת. הוא אף נסע ברחבי הארץ במטרה  לחוש דרך המגע עם השטח איך אפשר ללמד אחרת ולהכיר אוכלוסיות אחרות, מחשבות אחרות, זוויות שונות של התבוננות על העולם. המסע המרתק הזה הוביל את ד"ר אייל דורון לבנות מודל מעודכן של הורות שהופכת את שגרת חיי המשפחה לתהליך של התפתחות אישית רווי יצירתיות, חדשנות וגמישות מחשבתית.

ד"ר אייל דורון, חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, ראש החטיבה לפסיכולוגיה ולמדעי הרוח בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.  במהלך הפוסט דוקטורט שלו חקר מודלים להגברת יצירתיות בקרב ילדים. מייסד שיטת SEISEI לפיתוח חשיבה יצירתית ומוכנות לעולם החדש בקרב הדור הצעיר. דורון עובד עם חברות ומנהלים בכירים בארץ ובעולם על ניהול יצירתי ופתרון בעיות בעולם משתנה.

פרק 1

כלי 1: "משהו שאפשר בלעדיו"

שבת בבוקר. שקט פסטורלי, מתחבקים במיטה עם הילדים, הכלב מכשכש בזנב, קצת שמש מלטפת מבעד לתריסים. אנחנו המשפחה מהסדרות האמריקאיות, אם לא ידעתם.
עוד שעה נהיה בדרך ליום הולדת של חבר מהכיתה של אלונה. דווקא מתאים לנו לבלות יחד ולעשות כיף, אבל ברור שזה לא עומד לקרות.

מדי שבת חוגג ילד אחר יום הולדת מרגש שמצליח להיות יום לא-הולדת: בלונים תלויים, ממתקים, מפעיל צעקני, שאלות של הורים "מתי לקחת?"[שמעון1]  ועוגת שוקולד.

מטרת-העל ברורה: יום הולדת בלתי אישי, צפוי וחוזר על עצמו. כדי למחוק כליל את הצביון האישי, מצרפים בדרך כלל כמה ילדים כדי לחגוג את יום ההולדת ביחד. כך נמחק לו יום החג האינדיבידואלי לטובת חגיגה קבוצתית, הכול כדי להימנע, כביכול, מהשוואות ומקנאה. אנו חוגגים ימי הולדת במעין חרדת קודש, כמו מין טקס דתי שאסור להזיז בו שום מרכיב, כאילו שאם נשנה משהו יכה בנו ברק גדול מהשמיים. אנו נאחזים בדפוסים קבועים כדי לרצות את "אֵל הבלונים", את "אלת עוגת השוקולד" או את "אלוהי שקיות ההפתעה". האדיקות שבה אנו ממלאים אחרי כל צווי הטקס מעוררת התפעלות. האם היא נובעת מעומס ולחץ, ורצון לפעול באופן אוטומטי כדי לחסוך באנרגיה? אם זאת הכוונה אז נכשלנו: כל כך הרבה מתח, התרגשות, ציפייה ותכנון מושקעים ממילא בכל יום הולדת כזה. האם אלת עוגת השוקולד לא תסלח לנו אם לא נתייחס אליה? האם אל הבלונים ינקום בנו אם לא נתייחס אליו ביום ההולדת הקרוב של בננו?

ברוח משוואות לוגיות בסגנון שאותו למדנו לכבד, נאמר זאת כך:
הנחת היסוד שעליה נראה שאין ויכוח
יום הולדת שמח = בלונים, מוזיקה, קישוטים, שקיות הפתעה, עוגת שוקולד והפעלות.
מכאן נובע ש
אם נשנה משהו נקבל אירוע לא משמח.
מכאן נובע ש
כל הילדים אוהבים  אותם דברים, רוצים באותם דברים ויש להם טעם זהה.
מכאן נובע ש
הילד שלנו גדל להיות בדיוק כמו כל הילדים – רוצה וחולם על אותם דברים.

 

מכאן נובע ש –

אנו מגדלים ילד ללא חשיבה עצמאית וללא שום טעם ייחודי ומקורי משלו. לא נשמע טוב, תודו.

יום הולדת הוא הזדמנות לחגיגה אישית ומקורית של הילד ושל זהותו. מי אני? במה אני מיוחד ושונה? מה אני אוהב, ומה לא? מי אמר שחייבים עוגה פלוס מפעיל פלוס המון ילדים פלוס מסיבה עם "התחלה, אמצע וסוף?"

האם ניצלנו את יום ההולדת כדי לשאול את עצמנו, לפחות יום אחד בשנה, מה באמת אנחנו רוצים, ולא בהכרח מה נהוג, מקובל, שווה ונחשב?

 אני מציע תמיד להתחיל במשימות קטנות. לפני שאלות הרות גורל כמו "איך לחיות את חיינו באופן יצירתי, מקורי ואותנטי?", נענה על שאלה כמו – איך אפשר לחגוג יום הולדת באופן מקורי ואישי יותר.

נחזור אל ארגז הכלים ונתנסה בתרגיל קטן ופשוט למתחילים בחשיבה יצירתית. רשמו חמישה-שישה דברים שכל יום הולדת חייב לכלול:
קישוטים
ממתקים
מפעיל (או סוג של הפעלה)
עוגה
עכשיו מחקו את אחד הסעיפים. הסעיף שמחקתם לא נמצא יותר במסיבה שלכם: יום הולדת בלי קישוטים, אירוע ללא מפעיל, או, תחזיקו חזק – חגיגה ללא עוגה. השינוי הזה מוליד בדרך כלל שפע רעיונות חדשים וסיכוי לאירוע שונה ומיוחד יותר.

אופציה אחרת היא לא לבטל לחלוטין סעיף מסוים, אלא לנסות לבטא אותו באופן מקורי יותר.

נאמר שבחרנו שוב ב"עוגה". חשבו מה קורה בדרך כלל: העוגה מחולקת בסוף המסיבה על ידי אחת האימהות, כולם עומדים בתור, מקבלים חתיכה עם מפית. מדי פעם אחד הילדים אומר לאימא שהכינה: "העוגה טעימה", והמבוגרים במקום מביטים בו בהתפעלות, מהנהנים זה לזה ומסכימים: הוא יגיע רחוק. כעת נסו לעצב את הטקס סביב העוגה מעט אחרת, למשל:
* מתחילים את האירוע בעוגה דווקא. יום הולדת, הירגעו, מותר.
* מבססים את כל האירוע על עוגות. אין אוכל אחר.

* כל הילדים מכינים יחד עוגת ענק בדרך לשיא גינס.
* סטנד-אפ קצר מנקודת מבטה של העוגה ו"מה היא חושבת על האירוע"?
* העוגה נעולה בתוך קופסה עם מנעול – כדי לפתוח אותה האורחים צריכים לענות נכון על שאלות שקשורות לילד יום ההולדת. סוג של חדר בריחה שמוביל לעוגה.
* עוגת ביסקוויטים/ופלים שבנויה כמו מגדל הבנוי מלבני עץ כל ילד צריך להוציא חתיכה עוגה בלי שהעוגה תתמוטט.
* ילד יום ההולדת הוא זה שמחלק לכל חבר חתיכת עוגה ואומר לו משהו אישי.

כל אחד מסעיפי ה"חובה" של האירוע יכול להפוך למקור של הפתעה: נראות העוגה, טקס חיתוך וחלוקת העוגה, ההרמה המסורתית על הכיסא, או הדלקת הנרות והכיבוי שלהם. בחרו אלמנט אחד של האירוע ושנו אותו באופן הפרוע והמפתיע ביותר.

הניסיון להפוך את האירוע לאישי איננו מכוון לכך שהאירוע יהפוך לפולחן אישיות בסגנון שאלון על הילד, סרטון על הילד, נאומים לכבוד הילד, בלונים עם שמו, שיר שהולחן לכבודו וכתובת קעקע חדשה של האם המוקדשת לו. מעבר לשאלת הטעם הטוב, זוהי דוגמה למפעל שלם של הפתעות שמישהו אחר חשב עליו, בעוד שאירוע אישי אמור להיות אירוע שמריח ונושם את האישיות הייחודית של החוגג, ביטוי של השקפת העולם של הילד. כן, גם לילד בן עשר יש השקפת עולם ועמדות משלו לגבי האופן בו יש לחגוג, אופי המסיבה ומספר המוזמנים.

באחד התרגילים החביבים שערכנו לילדים בחוג חשיבה יצירתית, מבקש המנחה מהילדים למצוא משהו שקורה אך רק ביום ההולדת שלהם. כל ילד מקבל דף וכותב עליו מהו הדבר הכי מיוחד שהוא עשה באחד מימי ההולדת שלו. המנחה אומר "שלוש, ארבע ו…" וכולם חושפים ביחד את הפתקים. אם משהו נרשם פעמיים – הוא פסול.

תרגיל לא קל, שכן ברוב המקרים התשובות זהות. כעת אנו מבקשים מהילדים לחשוב על רעיון מקורי משלהם לקראת יום ההולדת הבא. ושוב, כל אחד חושף את הרעיון שלו – עד שיש לו רעיון שאף אחד אחר לא חשב עליו. זהו תרגיל מוחשי מאוד, ובאווירה נכונה תורם רבות לדרך חשיבה אישית בקרב ילדים.

בתרגיל חביב אחר נחלקים הילדים ל-4 קבוצות, כל אחת מהן מגרילה סיפור סטריאוטיפי על ילד. הקבוצה הופכת להיות "חברה להפקת אירועים מיוחדים" והיא מקבלת רשימה של תנאים מסוימים שבהם חגיגת יום ההולדת לאותו ילד צריכה לעמוד.  הקבוצות מתחילות לתכנן את האירועים כאשר המנחה כל פעם משנה את ההנחיות. בהתחלה, המנחה אומר לקבוצה:
"אתם יכולים לעשות הכול בתקציב בלתי-מוגבל". בהמשך, הילדים מגרילים את התקציב שלהם לאירוע:
יום-הולדת ב-1,500 שקלים
יום הולדת ב-500 שקלים
יום הולדת ב-50 שקלים
יום הולדת ב-5 שקלים
אפשר להתפרע ללא גבול – בין אם בחרנו במסיבה דמיונית עם תקציב בלתי מוגבל, או אפסי. לא תמיד ברור מי עדיף מבין השניים. דווקא תקציב נמוך מאלץ אותנו למחוק במהירות את האפשרויות שאנו מכירים ולהוליד מחדש קונספט אחר לגמרי של יום הולדת.

כשגרתי בתל אביב ליד פארק הירקון ראיתי את בני המשפחה הנשלחים ראשונים בשש בבוקר לתפוס מקום בין העצים בפארק כדי לסמן טריטוריה. הם מותחים חוטים עם בלונים בין העצים וממתינים למשפחה ולאורחים שיגיעו לשטח שעליו השתלטו. בשעות הצהרים בפארק אפשר לחזות בעשרות רבות של ימי הולדת זהים זה לצד זה, כמו שכפול של תוכנות מחשב. לרגעים זה נראה כמו מיצג רחוב מרהיב של אמן מודרני חתרני שהעמיד מסיבות יום-הולדת זהות זו לצד זו כדי לעורר בנו מחשבות על אשליה של חיים אינדיבידואליים. יש ערך עצום לטיפוח הטעם האישי והחשיבה העצמאית של הילד שעה שמתכננים את האירוע.

כלי 2:"1+1"

את גלית פגשתי במסגרת סדנה מיוחדת שהעברתי בנושא הורות יצירתית. במהלך שישה מפגשים ניתחנו גלית, אני ויתר המשתתפים בעיות בהורות, בדומה לאתגרים בניהול שיש לפתור באופן יצירתי. קל להגיד, בהחלט לא קל ליישם, אבל כשמוצאים רעיון יצירתי משלנו לפתרון התחושה של כל הצדדים היא של שמחה והתעלות. גלית שיתפה אותנו בבעיה שהיא חווה עם הילדה שלה שלא רוצה ללכת לישון. הדיאלוג ביניהן הפך ממזמן לקרב מתיש, מלֻווה בבכי ותסכול. ברוח החשיבה היצירתית, הפעלנו כלי בסיסי בארגז הכלים שנקרא "1+1". מדובר בחיבור של שני דברים מוכרים באופן מפתיע, בכדי לקבל תוצר חדש. חשבו למשל על הפעם הראשונה שחיברו כיסא + נדנדה וקיבלו כיסא נדנדה, או על החיבור שבין מזלג + סכין שהוליד אולר שווייצרי. במילים אחרות: 1 + 1 = משהו חדש. על בסיס דרך חשיבה זו חזרנו לבעיה של הילדה שלא רוצה ללכת להתקלח. בשלב הראשון נגדיר
את הבעיה כמו מעין נוסחה –
(1) הילדה לא רוצה ללכת לישון + (1) חפץ כלשהו = ילדה שהולכת לישון בשמחה
המטרה היא לחבר גם כאן בין דברים לא קשורים, שיזמינו אותנו לכיווני חשיבה שאנו לא משתמשים בהם בדרך כלל. ביקשתי מהמשתתפים לומר בקול שמות של ה חפצים אקראיים שאינם קשורים באופן הגיוני לנושא הבעיה. המשתתפים הציעו: אופניים, מטוס, משרוקית, שמלה, גלאי מתכות, כסף. מתוכם בחרו להשאיר שלושה חפצים = משרוקית, גלאי מתכות, אופניים. עודדתי את הפורום לבחור חפץ שנראה על פניו ככזה שהכי פחות קשור לדילמה וכולם הסכימו על גלאי מתכות. ככל שנבחר חפץ מוזר יותר ובלתי קשור, כך עולים סיכויינו להרוויח מן התרגיל רעיון ממשי. גלאי מתכות הוא בהחלט "משהו" רחוק מספיק כדי להזמין אותנו לחשיבה מסוג חדש על ילדים שלא רוצים ללכת לישון. חשבו רגע, איזה אסוציאציות מביא לנו גלאי מתכות: אבטחה, שמירה, צפצוף, חנויות בגדים, קניון, שדות תעופה, חיפוש מטבעות בחוף הים, האפשרויות הן רבות. את הנוסחה (1) "הילדה לא רוצה ללכת לישון + (1) משהו = ילדה שהולכת לישון בשמחה"
נשנה ל –
(1) הילדה לא רוצה ללכת לישון + (1) גלאי מתכות = ילדה שהולכת לישון בשמחה
כעבור רבע שעה של חשיבה נולד עולם שלם של המראות ונחיתות מחדר השינה. המיטה הופכת לארץ שמפליגים אליה – ולכן רוצים להיכנס אליה. (שדה תעופה). כבר לא הולכים לישון, אלא יוצאים להרפתקה. רק במיטה, למשל, מתכננים את הטיול הבא (בחיים האמיתיים).

כל הז'רגון: "את צריכה ללכת לישון", "כבר מאוחר", הוחלף ל: "קריאה אחרונה לשינה מס'…" , "הולכים לישון שעה 21:30 סופי". הבגדים למחר היו מזוודה שיש לבדוק לפני העלייה למטוס וההתעוררות בבוקר היא כמו מטיסה ארוכה. לפעמים הפתיעה האם במשהו מפנק בבוקר, משום שהבת "צברה נקודות בונוס כנוסע מתמיד שלנו וקבלה שדרוג". מרגע שהתמסרו שתיהן לעולם של שדה-תעופה, נוצרה ביניהם שפה שלמה ומשעשעת שהפכה את הרוטינה האפרורית לטקס מלא דמיון והומור. התרגיל הזה נועד לשחרר את החשיבה האוטומטית ולהאיץ בנו להמציא רוטינות שגרות משלנו. החפץ האקראי שבחרנו אמור לסחוף אותנו לכיווני מחשבה אחרים, אסוציאטיביים ומפתיעים, שונים מן המסלול המוכר שלנו.

 הכלי הוא כמובן דרך להגיע לדבר החשוב באמת: לחשוב קצת אחרת.
חִשבו על מצב שבו אתם צוברים כמשפחה הצלחות בפתרון של בעיות לאורך הזמן וכל בעיה מזוהה עם בן המשפחה שפתר אותה: מתקלחים אחרת בזכות דנה, קמים אחרת בזכות עודד ומטיילים פעם בשבוע בזכות רעיון של אבא. כך נצברת לכם סוג של מורשת קרב כנגד השעמום והשגרה, והמשפחה כולה היא עכשיו צוות של פתרון בעיות. כל משפחה והבעיות הקטנות שלה: "משעמם לי", "לא רוצה לקום בבוקר", "איך מבלים שעות בנסיעה באוטו", "מה עושים כשנלחצים ממבחנים", "הילד צמוד למסכים". הדרך שבה נפתור בעיות קטנות תשמש מודל של פתרון בעיות עבור ילדינו. הכלי של "1 + 1" הוא אפקטיבי במיוחד ברגע שמשיגים בו שליטה.

ניקח לדוגמה סוגיה שחוזרת שוב ושוב – מריבות בין אחים – ונמקם זאת בתוך סוג של משוואה:
(1) אחים רבים כל הזמן + (1) משהו = הם לא רבים יותר
כדי להבטיח פתרון פחות צפוי, נעלה שוב בדמיוננו חמישה חפצים שרירותיים שאינם קשורים לנושא. קבוצת החשיבה שאיתה ערכתי את התרגיל העלתה את החפצים הבאים: ספוג מלוכלך, מכונת קפה, צנצנת, קונכייה, קוצץ ציפורניים. מכל אלה בחרנו במכונת קפה, דווקא מפני שהיא הכי פחות קשורה לחייהם של ילדים. חשבו לרגע אילו אסוציאציות אנו מקבלים כשחושבים על מכונת קפה?. אותנו הובילה "מכונת קפה" למחוזות הבאים: הרעש של טחינת הקפה, חלוקה לסוגים, חלוקה לטעמים, משהו שמכינים מראש ואז רק לוחצים על כפתור, ריחות מובהקים, התאמה אישית, מצריך לנקות כל הזמן, דרגות שונות של חוזק, נטול (קפאין), ריבים שחוזרים תמיד: איזה קפה יותר טוב, או התלבטויות איזה קפה לשתות, קפה או תה. ההצפה של האסוציאציות אפשרה לנו לחזור לבעיה מכיוונים שונים. לדוגמה:
הרעש של המכונה מזכיר מאוד את הרעש שמקימים אחים בשעת הריב שלהם. רעש מכונת הקפה הוא רעש מדוד שנפסק מייד כשמגיעה נקודה מסוימת, איך מיישמים זאת למקרה שלנו? חשבנו על מד רעש (יש אגב אפליקציות פשוטות לכך). כשמתחיל הריב, מפעילים את מד הרעש והראשון מבין האחים שעובר את הרעש המותר תוך כדי הוויכוח מפסיד.
משהו שמכינים מראש ואז רק לוחצים על כפתור הייתה אסוציאציה נוספת שעלתה.
טקס הכנת הקפה כולל את בחירת הקפסולה, מבחר הצבעים והגוונים של עוצמות הקפה,
או הקצפת החלב. ההקפדה על הכנת המרכיבים השונים מראש האיצה בנו לחשוב על הכנה מראש של פתרונות. בחרנו בפתרונות אפשריים לזמן הוויכוח שנרשמים מראש על גבי פתקים מקופלים, כשהפתקים מונחים מראש בתוך בלונים צבעוניים. בכל פעם שיש ריב בלי פתרון מפוצצים את הבלון ושולפים את הפתק עם הפתרון שהוגרל ועליו פתרון הוויכוח. מה כתוב בפתקים?, הנה דוגמה: "עליכם לצלצל אל אחד ההורים כשעל כל אחד להציג את העמדה של השני ולנסות לשכנע שדווקא השני צודק". מי שמשכנע טוב יותר את ההורה בצדקת השני הוא למעשה הזוכה.

אפשרות אחרת למשחק דומה: "עלייך לצלם את עצמך בסרטון קצר בווידאו שבו את מציגה את הוויכוח ומתארת את שני הצדדים, אבל באופן מלא ומשכנע, כך שהמקשיבים אינם יודעים מי משני הצדדים בוויכוח הוא הצד שלך". אפשר לשלוח את הסרטון בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית למספר חברי משפחה. כדי לנצח צריך להטעות לפחות שניים מבני המשפחה מהו באמת הצד שלנו. הכניסה לנעליים של האחר מנטרלת מראש את העוקץ של הוויכוח.

 

כלי 3:ריטואלים יצירתיים
כל בוקר בשעה שש ורבע בדיוק מתעוררת אשתי ומזנקת מהמיטה. לאשתי יש עליונות פיזית ברורה עליי – אין לה מצב של קימה או התאוששות בבוקר. היא ישנה שינה עמוקה ברגע אחד, וברגע השני מזנקת מהמיטה לעבר המטבח, האמבטיה, חדרי הילדים, המחשב, מכונת הקפה וארון הבגדים, הכול במהירויות הולכות וגוברות. ברבע שבע בבוקר מתחילה אשתי, שעד לרגע זה ביצעה 280 פעולות לערך, להשמיע שורה של משפטים: "קמתם?", "צחצחתם שיניים?", "סידרת את התיק?", "אתם עוד במיטה???", "מאוחר!!!", "אני לא יכולה לחכות היום", "מה קורה???", ואז: "אייל!!!, אתה מצטרף? מה קורה???".

אני מצידי מנסה, באופן מגושם וכשאני עדיין מטושטש, להוכיח שאני מתפקד. איך ייתכן שכל בוקר, כל בוקר מחדש, אנחנו קמים עם אותם משפטים, כאילו שאתמול לא קרה. כאילו שמישהו חילק לנו טקסט של להיט מיוחד: "משפחה קמה בבוקר", ואמר לנו לדבוק במשפטים שכתובים שם במשך שש, שמונה ועשר שנים, בלי לשנות אף משפט. באופן רובוטי לגמרי, ומאוד לא משוכלל, אנחנו קמים כל פעם מחדש לאותו הבוקר, לאותם ויכוחים, לאותה התנהלות שוחקת. כמה פעמים אנו עתידים לקום בבוקר ככה בבוקר, לשבת יחד מול הטלוויזיה, לאכול יחד, להתכונן יחד לשינה? כל ריטואל כזה חוזר מאות פעמים כמעט באותו האופן. מה הסיכוי שלנו באופן הזה לפתח גמישות מחשבתית?
האופן שבו נקום, נגיע לעבודה, נטייל, או נפתור בעיות שוטפות, שייך ליכולת שלנו להפעיל ולתרגל "יצירתיות יומיומית". פרופ' רות ריצ'ארדס מבית-הספר לרפואה של הרווארד היא ממנסחיו המרכזיים של המונח. יצירתיות יומיומית קשורה לפלסטיות הפונטית שלנו, היא אומרת, היא מביאה לידי ביטוי את היכולת שלנו להסתגל באופן גמיש, להשתנות ולהתאים את עצמנו לתנאים. אף על פי שלכולנו יש יצירתיות כזו, אנו יכולים לפתח אותה יותר מכפי שאנו עושים זאת בפועל. התנהגויות יצירתיות "קטנות" הופכות אותנו לדינמיים יותר, מודעים יותר, פחות מתגוננים, יותר מתבוננים ומשתפי פעולה. בנוסף, עמידים יותר, חיים יותר ברגע ומחוברים יותר לעולם.[i] חשבו רגע על שני סוגים של אנשים – אחד שפועל לפי לוח זמנים קבוע ונוקשה ובמשך שנים חוזר על אותן הפעולות ואותם הרגלים. מולו, אדם אחר, שבכל פעם מחדש, מדי שבוע או מדי כמה ימים, משכלל משהו בהתנהלות שלו, מנסה זוויות אחרות של הסתכלות או דרכים אחרות לנהל את עצמו. ככל שהזמן עובר, אורח חייו הופך ליותר ויותר מותאם אישית. בזכות התרגול היומיומי אנו מאמנים את הגמישות המחשבתית ואת הפלסטיות של המוח, ובמיטב המסורת של האבולוציה האנושית, מסתגלים לשינוים ורוכשים תחושה של מסוגלות. יצירתיות יומיומית, כותבת ריצ'ארדס, היא אוניברסלית והכרחית להישרדות שלנו. היא גם נותנת משמעות גדולה יותר לחיים שלנו. מדענים, היא מדגישה, אינם מכבים את המקוריות שלהם כשהם עוזבים את המעבדה, ואמנים לא מכבים את שלהם כשהם עוזבים את הסטודיו. עלינו לנהוג בדיוק כבני-אדם שמפעילים[שמעון2]  יוזמה, תושייה ויצירתיות במקום העבודה, ואינם מכבים יכולות אלו שעה שאנו חוזרים הביתה לחיינו בפרטיים. ובכן, האם הומור הוא ערך אצלכם בבית?, האם תושייה ופתרון בעיות הם ערך שתרצו לטפח אצל הילדים ואצלכם? האם היכולת להתמודד עם שינויים ולהגיב באופן משועשע למטלות היא ערך חשוב? חִשבו איזו משמעות יכולה להיות לקימה אחרת בבוקר, פעם בשבוע או פעם בשבועיים, באופן שתמציאו כולכם יחד כמשפחה.

הרעיונות רבים: באחד הבקרים ניסינו כולנו לתפקד לפי פורמט של שעשועון שבו כל אחד מבני המשפחה מגריל פתק שגוזר עליו איסור כלשהו עד ליציאה מן הבית באותו בוקר: "לא נוגע בדברים לבנים", "לא נכנס למטבח", "לא מדבר, רק פנטומימה". המגבלות מחייבות סוג אחר של שיתוף פעולה, הכול לצלילי מוזיקה כמובן. לא תמיד קל לי להציע רעיונות לבוקר יצירתי, במיוחד לאחר שהילדים הפכו לחיות טרף משוכללות ויכולים להגיב במשפטים כמו: "רעיון גרוע, אבא. תחשוב מחדש".

מצד אחר, כשעולה רעיון מעולה (וזה לא קל) ההתלהבות גדולה. כן, ההתלהבות לקום בבוקר, אני שם לב למה שהרגע כתבתי. כשראיינתי משפחות לגבי נושא הקימה בבוקר, הבנתי עד כמה הנושא הזה מעסיק ומטריד. כמה משפחות סיפרו לי שהילד הולך לישון עם בגדים, למעט נעליים, כדי לחסוך זמן בבוקר. המחזה נראה לי משעשע ואבסורדי, אבל אימהות הסבירו לי שהן מחפשות כל פתרון כדי לחסוך זמן או להפחית את המועקה שדורשת מהן שגרת הבוקר. נשמע כמו בעיה שצריך לפתור, ובדרך יצירתית. הנה כמה רעיונות לבוקר שכולנו נרצה קצת יותר לקום אליו:
* "למה קמנו?!": כל אחד מספר על "הרגע המיותר" ביום שמחכה לו. תחרות משעשעת.
* "טוב שקמנו": כל אחד מספר על הרגע הטוב שיתרחש היום שבשבילו היה שווה לקום.
מי שלא מצליח לחשוב על רגע כזה מחויב לזרוק את הזבל או לשטוף את הכלים.

* דקה מהלב: לחשוב כל בוקר למשך דקה שלמה על אנשים חשובים בחיינו ולאחל להם
רק טוב בהודעה אישית.

 *פלייליסט משימות: בונים ביחד עם הילדים פלייליסט מתעדכן של שירים אהובים, לצד רשימה של הדברים שצריך להספיק בבוקר (להתלבש, להכין ארוחת עשר, לצחצח שיניים). המטרה היא להספיק מטלה אחת במהלך כל שיר. מומלץ לבצע את המטלות תוך כדי ריקוד ושירה. מתאים במיוחד להורים שאוהבים לשיר או לרקוד. מובטח לכם בוקר של אנרגיה והתלהבות.
* "אולימפיאדת הבוקר": בכל יום מתקיים מִקְצֶה אחר: התלבשות מהירה, הכנת הסנדוויץ' האמנותי, צחצוח שיניים בזוגות או קליעה למטרה של הפיג'מה לכביסה. כדי להשתתף במקצה עליכם לסיים את כל שאר ההתארגנויות.
* מי אמר שחייבים לקום: יום אחד שלא צריך לקום בזמן, בתנאי שבשאר הימים קמים בזמן.

* מי אמר שחייבים לקום: אחרי כמה ימים שהילדים מאחרים לבית-הספר ומקבלים הערה  מהמורה הם יגיעו בזמן.

* "יוצרים סובלים": הילדים מכינים ערוץ יוטיוב ובו הם מסבירים כמה מבאס ומזעזע זה לקום בבוקר, ואיך הם מתמודדים עם זה. לחלופין, עורכים סרטוני 'מיוזיקל' מרהיבים של "כמה קשה בבוקר".

* תיעוד אמנותי: כל בוקר מצלמים ארבע-חמש תמונות של עצמנו בתהליך ההתארגנות. לאחר חודש/שנה של התמדה נוצר סרטון בהילוך מהיר של שגרת הבוקר. הרוטינה השגרתית קיבלה גוון אמנותי מרגש. מומלץ בעיקר למתמידי לכת.

* קמים לפי דמות שאוהבים: איך הדמות הייתה מתנהגת בבוקר?
* אפליקציות: אפשר לקבל השראה מאפליקציות בנושא, או פשוט להשתמש בהן, לדוגמה:
אפליקציית Smile Clock – כדי לכבות את השעון המעורר חייבים לחייך למצלמה.
Mission Alarm Clock – להתעורר עם משימה. האפליקציה הזו תדרוש מכם לבצע
משימות שונות כמו להזיז חפץ על המסך או לירות אל מטרה.
אפליקציית Wakie, שמאפשרת לכם להתעורר על-ידי שיחת השכמה מאנשים זרים, זמינה  עכשיו גם למשתמשים בישראל. אז אם חלמתם להתעורר לקול מבטא איטלקי או בריטי, או  שסתם מתחשק לכם לדבר על כל נושא עם אנשים זרים, שווה לכם לנסות אותה.

כלי 4: ראשונים או אחרונים.

מכירים את זה שאתם באים למלון ה"שווה" שהזמנתם הרבה מראש והוא מפוצץ בבני אדם? הבריכה מלאה, חדר האוכל גדוש, הכול מלא אנשים, נגמרו המגבות, אתה בתור לנקניקיה, בתור לקרטיב, בתור לברד, מחכים לפעילות הכנת כדורי שוקולד במועדון ילדים, מצאתם פינה אבל ממתינים ל"ההוא עם השמשייה". אתם כנראה מכירים את זה. לפחות קצת, תודו.

החיים שלנו נראים לפעמים כמו חיים בברירת מחדל: יום הולדת בפארק, חופשה משפחתית בסופשבוע, לחזור בשבת אחרי הצהרים לתוך הפקקים, חוגים ליד הבית, בית-ספר ליד הבית, קוראים את 'חמישים גוונים של אפור', מזמינים ארוחת בוקר בשישי בבוקר "רק שנינו", ועומדים בתור לשטיפת רכב בערב החג. פעם ב- כדאי לנסות משהו אחר.

יש לי אהבה גדולה ללכת עם המשפחה למקומות ברגע שבו הם נפתחים, או אחרי שההמון הגדול הלך והשקט חזר.
ביום שבת רצו מאוד אלונה ואיתמר ללכת למתחם טרמפולינות גדול ומרשים. הסכמנו בתנאי אחד – בתשע בבוקר, עם הפתיחה, אנחנו שם. מכירים את הריח הזה כשקונים משהו חדש? אז הכי קרוב לזה זה מקום שנפתח רק בשבילכם. לחצי שעה, אבל רק בשבילכם. עשרות טרמפולינות, אטרקציות, מזרונים צבעוניים, מרחב שלם. חניה אוורירית וריקה, האנגר ענק שכולו מרופד במזרנים בולמי זעזועים, מתחמי כדורסל רך, בריכות ספוג, שני אבות עם ילדים קטנים שהתעוררו מוקדם, ועוד שתי נערות מתעמלות מקצועיות שעושות סלטות למתקדמים ממש. האורות מהבהבים באולטרה סגול עם מוזיקת דאנס בשעות עגולות, דיסקו מושקע לחמישה אנשים. אנחנו מקבלים צמידים שיזהו אותנו, אבל הכול אינטימי. אנחנו זה אנחנו, לא אנשים שעונדים צמיד. הכול פועל בשבילנו. יש בעיה אחת, כי אין אף פעם תוכנית מושלמת – צריך להמתין שה"ברד" יהיה מוכן, עשר דקות שלמות. חוץ מזה, גן העדן רק שלנו.

הבעיה היא שגדלנו כולנו על ה'קיץ של אביה', על החרדה ש"לא יגיעו אנשים", ועל הפחד שלא ירקדו בחתונה ו"לא יהיה שמח". על כיכרות ביום העצמאות ש"שמח" באמת בהן זה רק אם אתה בתוך הדוחק ועל סף עילפון. לא נושם, מרוסס בקצף ומקבל פטיש בראש. אז הנה מעדכנים גרסה – פעם ב- תגיעו למקום לא בשעה של ברירת המחדל. פעם ב- תלכו למקום שהוא מחוץ ל"רשימה". פעם ב- תנסו ותגלו שהחוויה מקסימה ומשכרת. אט אט יתחילו להגיע אנשים, וכשאתם יוצאים, סחוטים ומאושרים, "הם" עומדים בתור. "הם" – אנשי ברירת המחדל – יבלו רבע מהזמן בהמתנה בתור, ועוד רבע מהזמן בניסיון לפלס את דרכם בין האטרקציות, "הם" – שלא מבינים בכלל כמה היה פה שמח לפני שהגיעו.
החיים כברירת מחדל הם נוחים ומפתים, אבל הם כמו וירוס שמשתלט עליכם. הדרך היחידה להחלים היא להתחיל בהרגלים קטנים ששוברים את המטריקס[שמעון3] . זה נכון, מבחינה פילוסופית עמוקה, גם כותב שורות אלה הוא חלק מה"מטריקס". אין באמת "אי בודד" ושונה מכולם. אולי ה"מרידה" שלי היא קצת פתטית, אבל היא לפחות באה עם פחות תורים ועצבים ויותר ריח נעים של חדש, וגם זה משהו. אני מתעקש לטעון שהחוויות הקטנות האלה מחוץ ל"ברירת המחדל" נושאות משמעות עמוקה מאוד לחיים שלנו בכלל: חיים במסלולים מתוכננים וקבועים מראש. ההרגלים האלה שגולשים אל הזמן הפנוי ומעצבים אותו, מעצבים גם את התודעה שלנו. אתם יודעים משהו, גם את הנשמה שלנו. לא יכול להיות אחרת. חשיבה אוטומטית ונוקשה שמלווה בהרבה הרבה מתח, ולחץ ועצבים. הצפיפות והתור הם מטאפורה, והפקק המתארך הוא סימן אזהרה: "תתחילו לחשוב באופן עצמאי יותר". החיים כברירת מחדל הם מחדל.

לא פעם אני מספר בהרצאות על מבחן הפקק לחרמון, ההר היחידי שמופיע עליו שלג במדינה שכולה שמש קופחת ומדבר. חִשבו רגע על הפקק העצום המשתרך למרגלות החרמון פעם בשנה, ברגע כשמכריזים על פתיחת האתר המושלג למבקרים. יש ישראלים שקמים ברבע לחמש בבוקר, בשקט כמובן, מבלי שאף ידע, כדי להיות ראשונים על הכביש ולהימנע מפקקים בדרכם לחרמון. הבעיה היא שעוד רבע מיליון ישראלים קמים, גם הם ממש בשקט, כבר בארבע וחצי בבוקר כדי להקדים אותם. כולם נתקעים משך שבע וחצי שעות באותו פקק תנועה ארוך, שהפך את היום לסיוט מתמשך – פקק שהיה כל כך צפוי מראש.
יש רק שאלה אחת שמעניין לברר עם המועמד לעבודה למשל: "כמה פעמים היית תקוע בפקק לחרמון בחמש השנים האחרונות?" אם זה קרה פעם אחת, לא נורא – קורה. אם פעמיים בחמש שנים זה כבר חשוד – זהירות, מדובר בבן אדם שלא ממהר להפיק לקחים. אם מסתבר לכם שהמועמד לעבודה היה תקוע מרצונו החופשי שלוש פעמים בפקק לחרמון בחמש השנים האחרונות, מומלץ לנתק איתו במהירות כל קשר, נוסו על נפשכם. גם אם מדובר באיש מבריק ומלא פוטנציאל, חשבו על הנוקשות המחשבתית שמסמל הסיפור הזה.

רוצות עותק של הספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי