הצעקה

הצעקה נצעקת מאוחר מידי. זה לא רק השלטון המושחת, גם אנחנו לקחנו בזה חלק, מעמד "הביניים". פוסט אורח של מאיה רענן

בחדשות

25/07/2011


יושבת מול הטלוויזיה, בדירה השכורה, מגרדת שאריות של קוטג' מתחתית המיכל ומקווה שהחמיצות שאני מרגישה היא תוסף לוואי של ההתרחשויות האחרונות ולא מעידה על איכות הקוטג'. רק שלא נמצא את עצמנו במיון בימים הקרובים. לא זמן טוב למיון.

יושבת מול הטלוויזיה באחד הימים היותר מאתגרים עבור מופרעת הקשב שאני, התמונות מתחלפות בתזזיתיות- הרופאים צועקים צעקה שלא ברור איך נתקעה זמן רב כל כך בגרון, מעמד הביניים צועק את המובן מאליו, בחיפה צועקים גרסאות כיסוי לא מוצלחות לשירים נפלאים, באנגליה נדמה צעקה ובנורבגיה כאב שרק אנחנו נבין.

ומול כל אלה מודי בראון שמספר על הקיבוץ- מה היה שם, מי היה שם ולמה זה כבר לא. לא היה תאריך טוב יותר להקרנת הפרק האחרון של "הקיבוץ"- בתל אביב אנשים נלחמים על צדק ומנגד הקיבוץ, התקווה הישראלית לשוויון וצדק שנגוזה בגלל השחיתות, בגלל התנהלות לא נכונה. בגלל שהכסף סימא גם את עיניהם של הסוציאליסטים.

מי שעקב אחר הסדרה של מודי ראה בארבע שעות את הסיפור של הקיבוץ ובהשלכה את הסיפור של המדינה כולה. ארבע שעות השופכות אור עכור ומטריד על ההתגלגלות שהביאה אותנו למצב העגום הנוכחי.

המדינה והקיבוץ קמו מתוך אין ברירה, מצוקה, עוני, חזון, התלהבות ותקווה- שילוב בלתי אפשרי ואפשרי שמוליד הרבה טוב.  עם השנים הקיבוץ הפך למפלצת של נהנתנות, ניצול ושחיתות. בדיוק כמו המדינה כולה.

אני רואה את הזעקה של "מעמד הביניים" ולראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגישה שזועקים את הזעקה שלי. בשנים האחרונות השתייכתי למעמד הביניים, אבל התחושה שלי הייתה שכל הסובבים אותי ומחשיבים עצמם חלק מאותו "מעמד" חיים חיים אחרים- הם קונים דירות יקרות להחריד (למה שיתפתם פעולה עם המחירים האלה לעזאזל?), הם נוסעים המון לחו"ל, מבלים בלי הפסקה במסעדות, בתי קפה וצימרים, קונים לילדים בגדים ממותגים וזה בסדר, כי יש להם.

היום אני שומעת את הצעקה וקוראת את הלך הרוח והדברים נראים אחרת- לכולם קשה "לגמור את החודש", כולם נאבקים ביוקר המחיה, כולם עובדים שעות על גבי שעות על חשבון זמן משפחתי, על חשבון "זמן תרבותי", מוותרים על הפנאי שלהם, מוותרים על עצמם. נאבקים לתמרן בין עבודה וילדים ומשכנעים את עצמם שבקריירה הם מוצאים סיפוק אמיתי. האומנם?

הצעקה הנוכחית חשובה ונחוצה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיא נצעקת מאוחר מדי. זה לא רק השלטון המושחת שחבר לטייקונים והעלה את רמת המחייה לגובה בלתי אפשרי, גם לנו יש בזה חלק. לכל אחד ואחת מאיתנו- נהנינו לקנות ולבזבז, לחיות חיים נהנתנים עד מעבר לגבול היכולת שלנו כי ראינו שכולם מסביב חיים ככה.

בחרנו בממשלה שמקדשת את הכסף על פני האדם, בחרנו בזה במודע, אמנם שכנענו את עצמנו שאנחנו בוחרים בהם מסיבות אחרות (בטחון הוא הרי הבסיס לקיומה של המדינה...) אבל אנחנו בחרנו בהם ואני מאוד מקווה שעכשיו נבין שכדאי לעשות בחירות אחרות בחיים.

יושבת מול הטלוויזיה מלאת חששות, תהיות, בלבול ותקווה.

צילום השער: Getty