ללדת בכנסת

בישראל ה"שילוב" בין קריירה ומשפחה כמעט תמיד בא על חשבון המשפחה והילדים. השאלה היום היא לא האם אישה שהיא אימא יכולה להצליח בקריירה שלה, אלא איזה מחיר היא משלמת בדרך לפסגה והאם אפשר אחרת

ח''כ קסניה סבטלובה

31/03/2019


לפני כחודשיים חברת הפרלמנט הבריטי טוליפ סדיק עשתה כותרות כאשר דחתה את לידת תינוקה, כלומר את הניתוח הקיסרי שהייתה אמורה לעבור כדי להספיק ולהצביע נגד הברקזיט. מגיבים רבים שיבחו את חברת הפרלמנט על מסירותה והתפעלו מההחלטה היוצאת דופן שלה. רוב הקולות ששיבחו את סדיק היו קולות של גברים ורובם התעלמו לגמרי מהסיכון שבדבר ומהמסר הנורא לכלל הנשים שמנסות לג'נגל בין קריירה למשפחה. המסר הזה הוא ברור כמו שמש – אישה שרוצה להמשיך להצליח, להתקדם ולעלות, תמיד תצטרך לעשות ויתורים על חשבון המשפחה והאימהות.

אז חברת הפרלמנט ההיא דחתה את הניתוח הקיסרי שלה. מישהי אחרת תרגיש שהיא חייבת לחזור לעבודה זמן קצר לאחר הלידה כי אחרת היא תפספס משהו/תדחה לשוליים/תפסיד הזדמנויות. עוד מישהי תחליט לא להביא ילדים בכלל כי זה עלול לפגוע בפרנסתה או בקידומה. גם בישראל ה"שילוב" בין קריירה ומשפחה כמעט תמיד בא על חשבון המשפחה והילדים. השאלה היום היא לא האם אישה שהיא אימא יכולה להצליח בקריירה שלה, אלא איזה מחיר היא משלמת בדרך לפסגה והאם אפשר אחרת.

ח"כ קסניה סבטלובה בדיון בכנסת (אלבום פרטי)

"לא ראיתי את ילדיי כשפיתחתי קריירה. אף אחד לא מת מזה"

לפני ארבע שנים נבחרתי לשמש חברת כנסת מטעם "המחנה הציוני". כאשר נבחרתי התאומות שלי היו בנות חמש וחצי, ובדצמבר האחרון נולדה בתנו מיה. לפני שנבחרתי, עבדתי בתור כתבת ופרשנית לענייני ערבים בערוץ 9 והעבודה שלי תמיד הייתה כרוכה בנסיעות ושעות ארוכות ובלתי צפויות. במקביל לימדתי באוניברסיטה, העברתי הרצאות וכתבתי מאמרים והיה נדמה לי שפיזית אי אפשר לעבוד יותר. כשנכנסתי לכנסת הסתבר לי שדווקא כן אפשר, ומה שיותר בעייתי – לרוב לא הייתה לי כל אפשרות לשלוט על הלוז שלי ולדעת מתי אוכל עם בנותיי.

בימי שני העבודה בכנסת מתחילה ב 8-9 בבוקר, ממשיכה עם ישיבות סיעה בשעות הצהריים ואז ממשיכה עוד עד השעות הקטנות של הלילה עם הצבעות ליליות. ימי שלישי בדרך כלל פחות ארוכים, אם כי הלו"ז לעיתים רחוקות מסתיים לפני השעה 18:00, ויום רביעי הוא יום בלתי צפוי. בימי ראשון וחמישי עושים פגישות מחוץ לכנסת, משתתפים בכנסים ובאירועים של המפלגה, מקבלים קהל והולכים לראיונות. כנ"ל לגבי יום שישי ושבת (למי שלא שומר שבת).

מהר מאוד הבנתי שבקצב כזה אראה את הילדים שלי בערך אף פעם. אז התחיל מרוץ העכברים: לעולם לא ידעתי האם אוכל לאסוף את בנותיי מהצהרון כי לא היה ברור מתי נסיים להצביע. לא ידעתי האם אוכל ללכת בזמן כדי להספיק לישיבות ההורים שלהן ולפעילויות השונות שעושים בבתי הספר לקראת החגים. ניסיתי להגיע הביתה לשעה קלה בזמן הפיליבסטרים הארוכים כדי להספיק לקלח אותן, להשכיב לישון ואז שוב לחזור למשכן להצבעות הליליות.

הבנתי גם שביחס לקולגות הרווקים או לגברים שהנשים שלהן מטפלות בילדים בזמן שהם מחוקקים, נואמים או סתם יושבים במזנון הכנסת, אני נמצאת בעמדת נחיתות. לא אוכל להיות בכנסת את אותה כמות שעות כמו אלה שלא צריכים למהר להיות עם הילדים שלהם.

בכנסת נתקלתי בשתי גישות כלפי העניין הזה: היו נשים, בדרך כלל מבוגרות ממני, שאמרו לי שגם הן לא ראו את הילדים שלהן יותר מדי כשבנו את הקריירה ושאף אחד לא מת מזה. היו גם גברים שאמרו "אז מה, קודם כל העבודה". רק פעמים בודדות שמעתי נשים שמודות על כמה קשה להן ה"שילוב" הזה שדורש מהן להטוטים בלתי אפשריים. אחת מהן אף הודתה שהיא שילמה מחיר פוליטי בגלל שילדה ונשארה זמן מה בבית עם התינוק. כשבוע לפני לידת בתי בחודש דצמבר יצאתי לשמירת הריון בהמלצה נחרצת של הרופא, ואחד הכתבים הפרלמנטריים העז לכתוב שאני מתבטלת בבית בגלל ההיריון. כן, כי הריון, כל הריון, במיוחד הריון בסיכון הוא כיף ובטלה לשמה.

 ח"כ קסניה סבטלובה והתינוק שלה (אלבום פרטי)

בין כיכר תחריר לגן ילדים

בזמנו, כשהתחלתי לעבוד בתור עיתונאית, לעולם לא חשתי שיש איזשהי בעיה עם זה שאני אישה. רבים שאלו אותי מדוע אני בוחרת להיות כתבת לענייני ערבים שזה אומר לנסוע הרבה במקומות פחות חביבים, להסתכן ולהשקיע המון זמן בעבודה. לא הבנתי על מה הם מדברים. אותי לימדו בבית שאני יכולה להיות הכול – אסטרונאווטית אם ארצה (נו, בית סובייטי), רופאה, מהנדסת ובוודאי עיתונאית. רק כשהתאומות נולדו הבנתי למה הם שאלו את מה ששאלו. בישראל המערכת לא בנויה כדי שאמהות יצליחו בקריירות שלהן. חופשת הלידה קצרה ונשים רבות עוזבות את עבודתן כדי להיות עם התינוק עוד קצת. המסגרות פועלות עד השעות הלא סבירות כי אף אחד לא באמת מסיים לעבוד בשעה 15:30 כדי לאסוף את הילד מהצהרון בשעה 16:30, הנטל הוא בדרך כלל על האישה "כי הוא צריך להמשיך את הקריירה", כי הגברים גם משתכרים יותר וכהנה וכהנה. מקומות העבודה שלנו בכלל לא ערוכים כדי להכיל את הצרכים של האימהות והאבות.

הגבות מורמות כשאימא טרייה מודיעה שהיא צריכה ללכת כדי לאסוף את הזאטוט מהמסגרת כי יש לו חום, הלשון מצקצקת כשהיא מתקשרת להודיע ששלושת הילדים חולים ולכן היא נשארת איתם בבית. מדהים שהמדינה שכל כך רוצה לעודד ילודה בעצם עושה כל דבר כדי להקשות על ההורים הטריים, במיוחד על האימהות לסחוט אותם כמו לימון עד הטיפה האחרונה ואז לעשות פנים מופתעות כשמתברר שהנשים שוב מרוויחות פחות ומגיעות לעבודות פחות נחשבות מהגברים.

לי יצא לעבור את כל התהליך הזה בכנסת ישראל. דווקא המקום הזה אליו נכנסים נבחרי הציבור שנשבעים לשרת את הציבור שלהם בצורה המיטבית מתברר כמקום קשה ובלתי סובלני לנשים. כמו מקומות עבודה רבים אחרים, גם הכנסת אינה מותירה זמן למשפחתיות, אינה מיטיבה עם האימהות והאבות. להבדיל מפרלמנטים רבים בעולם, חלוקת הזמן בכנסת היא לא הגיונית וניהול הזמן בעייתי.

ח"כ קסניה סבטלובה מתראיינת ברדיו עם התינוק שלה (אלבום פרטי)

חופשת לידה? מה זה?

בכנסת העשרים היה שיא של נשים נבחרות – 35 מתוך 120. הכנסת הזאת גם ראתה את מספר השיא בלידות של חברות הכנסת – סה"כ 4 תינוקות נולדו מתחילת הקדנציה. מסתבר שדווקא בכנסת חופשת לידה כלל אינה מוגדרת. בחוק לא נאמר שום דבר לגבי זה שגם נשים שהן חברות כנסת יכולות ללדת (שוק) ולבלות זמן מה עם תינוק שלהן בבית. העניין פה הוא פחות חומרי – כי הרי חברי וחברות כנסת מקבלים שכר גם אם לא יגיעו מספר שבועות למשכן מפאת מחלה או לידה – אלא יותר עקרוני. פעם, כשהרוב המוחלט של חברי הכנסת היו גברים ובילדים שלהם טיפלו במסירות נשים שלא העזו לחלום על קריירה או ויתרו עליה למען הילדים, כנראה שאף אחד לא חשב שיהיה מצב שבו גם חברת כנסת תרצה להביא ילד או ילדה לעולם בזמן הכהונה. היום התנהלות כזאת מעבירה מסר חד-משמעי לנשים שרוצות להיות פוליטיקאיות ולהשפיע על החיים במדינה שלנו: תחשבו טוב-טוב לפני שאתן נכנסות לכל זה כי תצטרכו לוותר על הרבה מאוד. אני יודעת שכך מרגישות נשים רבות שמצאו את עצמן במלכוד כשהן מנסות לרוץ ולהגיע הכי רחוק שאפשר, הן רצות עם רגליים כבולות.

להבדיל מחברותיי שהפצירו בי לא להרגיש רגשות אשם כי לא יוצא לי להיות עם הילדים, אינני חושבת שלשנס מותניים ולנשוך את השפה זה הפתרון. ישראל היא מדינה שמקדשת את המשפחה. נשים, גם דתיות וגם חילוניות, מביאות הרבה יותר ילדים מאשר בכל חברה מערבית, זאת עובדה. לכן חייבים לצאת מחוץ לקופסה ולחשוב על פתרונות שיאפשרו לכולנו גם לגדל משפחה וגם לנהל קריירה מצליחה.

גם לא מעט אבות טריים בשנים האחרונות חשים תסכול נוראי מהמצב הקיים. ידוע שהאדם יכול להיות יצרני רק במהלך מספר מסוים של שעות, ולאחר מכן הוא הופך לפחות יעיל ככל שעובר הזמן. ידוע גם שהיצור המאורגן והיעיל ביותר הוא אימא עובדת שצריכה לאסוף את הילד מהגן. היא תעבוד כמו הארנב מהפרסומת לסוללות דורסל אבל תסיים את כל המשימות שלה בזמן. ידוע שחלק מהעבודות אפשר להשלים מרחוק באמצעות המחשב או הסמארטפון. אז מדוע מדינת ישראל לא משקיעה מאמצים על מנת לשפר את מצב הקיים? שאלה מצוינת.

ח"כ קסניה סבטלובה והמשפחה שלה (אלבום פרטי)

חקיקה, חלוקה ומודעות

במושב האחרון קיימתי בכנסת דיון על הפליה נגד נשים עובדות לאחר שאימא לארבעה זכתה בפיצוי על כך שלא התקבלה לעבודה מסוימת. אף אחד מהמשרדים הרלוונטיים שהוזמנו לדיון לא הציע פתרונות יצירתיים ולא נתן התייחסות קונקרטית לעניין. נציבות הנשים הציעה להעביר לה תלונות על הפליה במקום העבודה, אבל הסיכוי שנשים יגישו קובלנות על כך שהבוס שלהם לא אהב את זה שהן לוקחות ימי מחלה בפעם שלישית מתחילת החודש או שהן יצאו מוקדם יותר לאסוף את הילד הוא אפסי.

אז מהיכן תבוא הישועה? היום כבר ברור "השילוב" המוצלח בין משפחתיות לקריירה לא יבוא יש מעין. בשביל זה חייבים את המודעות לחלוקת הנטל לגידול הילדים בין בני הזוג, ומציאת פתרונות יצירתיים במקומות העבודה השונים. כמובן שחייבים לחוקק חוקים הולמים שיתאימו את המציאות במקומות העבודה לחיים מחוצה לה. אך כידוע, ישנם חוקים רבים במדינת ישראל שלא מיושמים כלל. המודעות לעניין הזה חייבת לגדול ולהשתנות, מלמטה למעלה ולהפך.