תמונה אחת וסיפור - הבלוג של Rivka Kofler

הולכים.

ביליתי לילה אחד במיון בבית חולים מאיר. התבוננתי, ובעיקר הלכתי....

Rivka Kofler

07/07/2014


הולכים

שמונה בערב מוצאי שבת. נסיון רב שנים לימד אותנו שאסור להגיע לחדר מיון בסוף שבוע, אבל הכאבים מתגברים על הנסיון. בחוץ יש דיווחים על מהומות, על כבישים חסומים, אני אומרת בחצי חיוך כואב שבטח אף אחד לא יתייחס אלי הלילה במיון, כי מי יודע כמה פצועים שלא דיווחו עליהם הגיעו לכאן, אולי כדאי בכל זאת לנסוע למיון מרוחק יותר, אני אומרת. אבל כבר הלכתי מחצית הדרך מהחנייה לכאן אז ממשיכה למיון הזה. בפנים שלט "מיון מהלכים", הכל מצוחצח כמו היה כאן לאחרונה שיפוץ מסיבי מעוצב, עם כסאות פלסטיק בצבעים מאושרים, מסכים בכל פינה משדרים מונדיאל, כאילו זה הדבר היחיד שמעניין היום. כנראה שכן. עוד לא הספקתי להתרגל לצבעוניות המרנינה וכבר שולחים אותי לבניין השכן. יש כאן כל מיני מיונים, אומרת לי הבחורה עם הציפורניים הארוכות בקבלה, את צריכה את זה שבבניין ממול. עוד פעם ללכת. בכוון ההפוך כי לא מצאתי את הכניסה בכוון הנכון. השלט אומר שיש ללכת בתוך הבניין פרוזדורים ארוכים עד למעליות, אבל מזל שהם קצרים בהרבה מאלה שאני מכירה בבתי החולים הגדולים. המעלית מובילה אותנו לקומה השניה. ימינה שמאלה ועוד פעם ימינה. קבלה. לחכות. "אנחנו קוראים לפי חומרת הבעיה" אומר השלט כאן, ואני, בגלל הנסיון, בטוחה שאחכה פה שעות עד שיקראו לי. אבא אחד לא יכול להרגיע את בתו הקטנה שרק רוצה תשומת לב מאמה הנאנחת מכאבים, היא רוצה שתשחק איתה. "מאמא, מאמא" היא קוראת לה שוב ושוב ברוסית. בטח יכניסו אותה קודם כי היא נורא סובלת, אני אומרת, ועוד ועוד אנשים נכנסים לכאן ומחכים. נאנחים ומחכים. קוראים בשמי. מגיעה רופאה שנראה שהיא בגיל בתי. יש לה פנים נעימות ורכות. היא מרגיעה, כאילו היתה מבוגרת ממני. בודקת ולא מוצאת שום סיבה לכאבים. היא צריכה להתייעץ עם הרופאה הבכירה שאחראית עליה, אבל היא באמצע ניתוח. מתלבשת. הולכת. חוזרת לנאנחים ומחכים. גם אני נאנחת ומחכה. כל אשה בוגרת שנכנסת דרך הדלת נראית לי כמו רופאה בכירה. "שלוש" קורא מי שלבוש בבגדי מנתח שכתוב עליהם "אסור להוציא מחדר ניתוח", שלום תהיה מילה לא מספיק "קולית" עבורו, אז המציא את ה"שלוש". לא רוצה שהוא יבדוק אותי אני אומרת. קוראים בשמי. הרופאה הבכירה הגיעה. היא מציגה את עצמה בשמה. היא לא נראית מבוגרת בהרבה מקודמתה. הולכת לפינת הבדיקה. בודקת. גם היא מלטפת ומרגיעה. מוצאת משהו אבל אומרת שהיא לא יודעת מה זה. מבקשות ממני שוב ללכת לחדר ההמתנה. נאנחים ומחכים. לא הרבה. מגיע רופא בכיר יותר, יש לו שיער שיבה. מציג את עצמו בשם. אני אוהבת את הגישה כאן של הרופאים שמציגים את עצמם בשמם. גם הוא בודק. הוא יודע בדיוק מה הוא רואה אבל מה שהוא רואה לא בתחום התמחותו. שולחים אותי למי שזה כן תחום התמחותו. כמעט חצות. ללכת. עוד ללכת, לבניין הראשון, לכסאות הצבעוניים. כאן אומרים לי לשכב ולחכות. לא מספיקה לחכות דקותיים ומגיע רופא. לפי נעלי הקרוקס שלו אני מניחה שהוא הולך כאן הרבה קילומטרים ביום. הוא מיד מבין, אבל צריך בדיקה תומכת. מחכים. "בית החולים הזה רע" אומרת שכנתי מאחורי הוילון, היא מצטערת שבאה דווקא לכאן, ואני כל כך לא יכולה להסכים איתה. אחות חייכנית באה אלי עם שני ליטרים של נוזלים שאני אמורה לשתות תוך שעתיים. יש לה הרבה מילים מרגיעות עבורי וחיוך כובש. בעיטות עונשין, הולנד מנצחת ולרגע כולם שוכחים את כאבם. עברו שעתיים והשעה שתיים בלילה. שואלים אותי אם אני יכולה ללכת בעצמי לבדיקה. יכולה. הולכת. בהרבה מסדרונות ימינה ושמאלה, הולכת. הכאבים גדולים. הבדיקה מסתיימת, שוב צריך לעבור את כל המסדרונות בכוון ההפוך. לחכות. אנשים אחרים נאנחים, רופאים ואחיות מרגיעים.

ארבע בבוקר. התוצאות הגיעו. רופא אחר מסביר לי בטון אבהי את הממצאים. מציע טיפול ואומר שאני יכולה ללכת. הביתה.

___________________

התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן 

הצטרפו לעמוד התמונות שלי בפייסבוק

_________________________________

  • אם אהבתם את התמונה הזו והסיפור שלה ותרצו לא לפספס את התמונות הבאות והסיפורים שלהן,
    לחצו על כפתור ה- עקבו אחרי - למעלה משמאל – הכניסו את כתובת המייל שלכם
    (תידרשו גם להסכים לקבל ניוזלטר של סלונה – גם זו לטובה) ותקבלו הודעה למייל בכל פעם שאפרסם משהו חדש.