היום הייתי אמא

היום, ביום הזה ממש, כמו שאמר מישהו חכם פעם מזמן, היום הייתי אמא. הייתי אמא של איתי. וזה תמיד יהיה התפקיד הכי חשוב והמשימה הכי דחופה בעולם

רותי לקס

20/12/2018


בעידן הטכנולוגי הנוכחי, ההורות שלנו הפכה מורכבת יותר מאי פעם. הטלפונים החכמים, התחרות עם מסכים שמלווים אותנו לכל מקום עושה אותנו דווקא נגישים פחות וחכמים כנראה הרבה פחות במה שקשור לדברים החשובים באמת. בתוך התחרות הזו אימהות, אבות וילדים מחפשים דרך להמשיך להיות רגישים זה לזה בכל זאת. רותי לקס, יועצת חינוכית, מרצה בנושא רגישות גבוהה אצל ילדים ואופן ההתמודדות איתה, מספרת על בוקר אחד, על אמא אחת, ילד אחד רגיש ומקסים ותחושה שלא תמיד היא עושה כמיטב יכולה. לגמרי לא

 ****

היום הייתי אמא. אני יודעת שנדמה לי שבכל יום אני אמא. מרגע שאני פוקחת עיניים ועד שאני נרדמת, גמורה, הרבה לפני המתבגרים שאני מנסה לגדל. אבל היום. היום באמת הייתי אמא.

לא אתמול. לא יודעת לגבי מחר. היום כן.

כי הוא קם בבוקר. והתארגן ואפילו היה מוכן בזמן.

ואחר כך הוא אכל והתפנק לרגע על הספה ובסך הכל עמד ביעדים בזמן שאמא שלו, זו שלא תמיד באמת נוכחת, עולה ויורדת במדרגות. אוספת נעלים פזורות לאורך הדרך, ושואלת אותו מדי פעם בנהימת בוקר לא נעימה, אם הוא מוכן, אם הוא בטוח שהוא מוכן, ואם הוא יהיה מוכן בזמן. מתעלמת מהתשובה המגיעה מעברה השני של השיחה הלא מתקיימת, ש- "כן הוא מוכן, הוא רק לא מוצא את הארנק".

ורק כשסיימתי לנהום, לעלות ולרדת, לשאול אם הוא מוכן, בפעם השבעים ושמונה, במקרה בזמן שגם הקשבתי לתשובה שלו, הבנתי סוף סוף לראשונה עובדה מעניינת שלא הייתי חשופה אליה קודם לכן. הבנתי שהוא לא מוצא את הארנק.

"איפה ראית אותו בפעם האחרונה?" התחלתי בשאלה הראשונה שפותחת בכל הבתים בעולם אני מניחה, את המשחק "בעקבות המשהו האבוד". והיא אולי הקשה מכל. כי לו היה הילד בטוח איפה ראה את הארנק בפעם האחרונה אני משערת שלשם היה הולך ומקווה לגלות את אותו ארנק חום, עמוס כרטיסי נסיעה ושאר עניינים הקרובים לליבו, מונח לו שם. ממתין בציפייה.

"היום הייתי אמא" רותי ואיתי לקס (אלבום פרטי)

אבל הילד לא זכר ואני לא ידעתי ויחד בארבע רגלים התחלנו לחפש.

לחפש בקומה למעלה

לחפש בקומה למטה

לחפש בכיסים של בגדים שנלבשו אתמול

לחפש בכיסים של בגדים שנלבשו שלשום

לשקול לחפש בכיסים שנלבשו על ידי אנשים אחרים, בתקופות חיים אחרות, בזמנים שבהם לא היו ארנקים.

להחליט לוותר לרגע, ובשנייה אחת של הפניית תשומת לב אל פניו של הבלונדיני הצעיר שלי, זה שעד כמה שזכור לי דחפתי פעם אל אויר העולם, בשנייה אחת כזו להבין שאני צריכה לרגע לעצור ולהיות – אמא.

"בוא נחשוב יחד. נשחזר את כל הצעדים". אמרתי. הפעם בתשומת לב מלאה. מתיישבת לידו. מניחה לרגע בצד אפילו את הילד המועדף, הטלפון הנייד. מפנה את כל כולי אל הילד האמיתי. החי והנושם והמבקש כל כך למצוא את הארנק האבוד.

עוד שלושה משפטים קצרים מאוחר יותר. הפעם בקשב מלא. בנוכחות הורית נדירה הביאה את שנינו לשתי מסקנות חשובות:

א׳‏.    אין לנו מושג איפה הארנק

ב׳‏.    יש מצב שהוא השאיר אותו בחנות המתוקים החביבה עליו או בפארק בדרך אליה בזמן שהם עצרו יחד, כמה חברים, לחסל את המתוקים.

"אבל יכול להיות שהוא גם לא שם" הילד בסיטואציה הזו. זה שפתאום הייתה לו אמא, כמעט בכה בשלב זה. כי הרבה דברים חשובים יש לו בארנק. והוא בוא נאמר כבר מכיר מקרוב את הלבן בעיניים של ההיא מהעמדה של הרב-קו שמחדשת לו חדשים לבקרים וגם לפעמים אחר הצהריים, את הכרטיס, כי הקודם שוב אבד.

"יכול להיות" המשכתי. נפעמת מהעובדה שהצלחתי להשתיק את הקול העצבני בראש שאומר לי שמזמן הייתי צריכה להיות בדרך לעבודה, והפגישות היום יתאחרו והמשימות היום יצטברו ואני אנא אני באה בגלל אותו ארנק.

"יכול להיות, אבל שווה לנסות" אמרתי שוב, יוצאת איתו אל הרכב ומשם אל חנות הממתקים שהעלתה חרס ומשם אל הפארק שאליו כבר שלחתי אותו לבד. יוצא מהרכב שפוף מעט, עם אפס ציפיות, מקבלת אותו בחזרה עם עיניים מלאות צהלות וידיים אוחזות בחפץ קטן. חום ותמים למראה. המכונה אצלנו בבית - הארנק של איתי.

משם צוהלים אך מרוצים נסענו באיחור לבית הספר. יש כאלה שגם הגיעו באיחור לעבודה. באיחור לכל מיני משימות דחופות וחשובות מאד. ובכל זאת עדיין עם חיוך גדול.

הוא חייך אני משערת בגלל שהוא מצא את הארנק. או לפחות בעיקר.

אבל אני? אני חייכתי כל הדרך אל הפקק מסיבה אחת, אחת בלבד.

חייכתי כי היום, ביום הזה ממש, כמו שאמר מישהו חכם פעם מזמן, היום הייתי אמא. הייתי אמא של איתי. וזה, למרות שאתמול שכחתי ויכול להיות שגם מחר אני אשכח. עדיין, תמיד יהיה התפקיד הכי חשוב והמשימה הכי דחופה, בעולם.