שוזרת הסיפורים - הבלוג של אושרת ירושלמי

מַשְׁכּוּכִית[1]

אתמול ניגש אלי מכר ושאל האם אני משתתפת עם הספר שלי 'מתחת לסלע' באירועי שבוע הספר העברי. בהתחלה הרגשתי צביטת החמצה בבטן כשהשבתי לו בשלילה. אולם היום בבוקר התעוררתי עם תובנה שאך לא מכבר הוצאתי רגל אחת ממערכת גדולה ומסורבלת ששחקה את מעמד המורה, ומה התועלת שתצמח לי אם אכניס אותה לאחותה התאומה של אותה מערכת, ששוחקת עד דק את מעמד הסופר? (ולא, קשה לי להאמין שהחוק החדש יועיל במיוחד.) אז אני לא מצטרפת 'לחגיגות' הפעם מבחירה. אני בוחרת להקשיב למשכוכית שלי, ולצעוד בדרך החדשה שהיא מתווה...

אושרת ירושלמי

26/05/2012


ניסיתי. באמת שניסיתי, ואפילו האמנתי או רציתי להאמין שאני יכולה להשפיע על המערכת. לתרום ולו תרומה קטנה ולשנות לטובה. לא יום ולא יומיים ניסיתי, שש עשרה שנים דבקתי במטרתי הנעלה. למדתי, התמקצעתי, והשתדלתי ככל יכולתי. תוך כדי התאמצתי להישאר נאמנה לקול שדיבר  בקרבי, נאחזת בכל כוחותיי בחבל הטבור שלי, ובלבד לא להיסחף על הסרט הנע של המכונה המשומנת שלה. זאת שמאיימת למשוך אותנו אל קרבה. להכניס את כולנו לתבנית אחת זהה של בינוניות מקובעת ורדודה.

לא פעם ניסיתי להרחיב את מעגל היצירה, מעלה רעיונות לדרכי פעולה חלופיות. אלה זכו לטריקת דלת, שההדף שלה דרדר אותם מכל המדרגות. הדלת נסגרה עוד בטרם הרעיון הצליח להכניס רגל, שתאפשר לנוכחים בחדר להתוודע אליו, ולתהות על קנקנו.

עם הזמן נשחק העור בכפות ידי מהמשיכה האינסופית בחבל, העור הטרי לא הצליח להתאחות, וכבר נפצע מחדש. תחילה רעדו שריריי ממאמץ, אחר-כך רפו, וסירבו להישמע לפקודותיי. גם הקול הפנימי  החל לשכוך , והפך ללחישה דקה. כעת הרגשתי כאילו מכל מה שהייתי נותרה רק קליפה ריקה. זו  תלויה  תלושה מחוברת לבטני באחיזה קלושה, עוד משב של רוח קל, וכבר היא תרחף בדרכה האחרונה. תיפרד לשלום ממני מהעולם ובעיקר מהמכונה.

בשנייה האחרונה לפני שויתרתי, עלה באוזניי צליל ענבלי רחוק. מתאווה לאמוד את טיבו, חיזקתי את אחיזתי. זה לא אכזב, הוא הלך והתקרב בדנדון עדין. למעשה הוא בקע מתוכי. מפיח בי צבע ירוק רענן. ממלא את כולי בתובנה, שגרמה לי להרפות בהדרגה את האחיזה. לא אני לא נסחפתי אל תוך המכונה, פשוט מונעת בכוחות מחודשים שהמשכוכית שבי העניקה לי התרחקתי ממנה, למקום בו היא לא תהווה יותר איום. אך יצאתי מעולמה החשוך, ולפני נפרשו מרבדי פריחה מזמינים. חשבתי שהשינוי שעשיתי יצמיח אותי מעלה, אולם זה בחר להתגלגל במדרון. ככדור שלג הוא הלך והתעצם מושך אותי איתו בדילוגי חדווה ילדותיים. משיב אותי אחורה לאושרת שאהבתי, מעניק לי אותה חזרה במתנה.

עכשיו בכל יום אני מרחיבה את מעגלי היצירה. מזמינה פנימה את כל הרעיונות, הקטנים, הגדולים, השטותיים, החולמניים, המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. הרי כבר התגלגלתי מטה, אז מה אכפת לי לטעות. כך מצאתי עצמי חיה עם המשכוכית שלי ועם רעיונותיה בשלום. קול הפעמונים שלי מתרונן מצחוק, נוכח שגיאותיה הנובעות מתום לב וחוסר ניסיון. כן מותר לי לשחק את המשחק בדרך שלי. אני כותבת את סיפור החיים שלי. אני בוחרת אילו דמויות לכלול בו, לאן הוא יפנה, וכיצד הוא יפעל בכל רגע נתון. מאז שבחרתי נפתחים בפני מידי בוקר מספר נתיבים, ורק אני מחליטה באיזו דרך לצעוד.

ולא, לא שכחתי את הרצון לשנות את המכונה המשומנת, שממשיכה ברעבתנות למשוך אליה עוד בני אדם אבודים. לא ויתרתי עליהם, אני ממשיכה לנסות, רק בדרך שונה. יום יבוא ואלמד מכל הטעויות, ואצליח לעמוד על רגליי. אז אטפס לעברה חזרה, מדנדנת בפעמון המשכוכית שלי. אקרא להם לבוא, ולצאת למסע. למשמע צלצול ענבלים צלול, יתמוסס מסך ערפל האימה שהטילה עליהם המכונה. אז יתדרדרו במדרון אלפי חולמים,  שקמים כל בוקר ופשוט מנסים.

ובינתיים אני מזמינה אתכם לחדד את החושים, להקשיב ולאפשר לדנדון הפעמון של המשכוכית שבכם להדהד בעולמכם. לכו אחריה, והיא תוביל אתכם למחוזות חדשים, בהם תהפכו גם אתם לכותבים, שבוחרים בעצמכם את נתיבי סיפור החיים שלכם.

 

 

 


[1] מַשְׁכּוּכִית - חיה, לרוב עז, אייל או פרה, אשר הולכת לפני העדר ורועי הצאן נוהגים לתלות על צווארה פעמון מתכת גדול על מנת ששאר העדר ישמע וילך אחריה.