פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה 2018

השנה יוצגו במסגרת הפסטיבל המסורתי מספר סרטים מרתקים במיוחד. ליקטתי את ההמלצות החמות שלי בפוסט אחד. לכו לראות!

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שיתקיים כבכל שנה, במהלך הסוכות, הוא אירוע קולנועי שמאגד לתוכו חוויה ששווה לצפות לה ולקחת חלק ממנה. אסופת הסרטים המוקרנים במהלך הפסטיבל היא אסופה מגוונת וחוצה ז׳אנרים. מטבע הדברים, אני נאלצת להתמקד בכמה יצירות מומלצות אבל באופן כולל, אחרי הקריאה, מומלץ להיכנס לתכניה ולהרחיב את הדעת לפני שמחליטים איך ומתי.

סרט הפתיחה של הפסטיבל סיפור אחר, סרטו החדש של אבי נשר זכה לביקורת נפרדת כאן:

הוא מומלץ בין השאר בשל המבט החילוני של נשר על עולמם של בעלי תשובה. סרט נוסף, שיוקרן בפסטיבל חיפה בנוכחות הבמאי, ובהמשך יופץ לבתי הקולנוע ברחבי הארץ, ומומלץ ביותר הוא תיק נעדר, מותחן מבריק שכתב דרור משעני (כן, כן, הוא ישראלי ומשלנו) ועובד על ידי הבמאי אריק זונקה (צרפת 2018) לסרט עם קווי זינוק ייחודיים. המותחן מצליח ליצור צורות ותמונות ולהרכיב באמצעותן עלילת מתח, סמיכה וחשוכה.

תיק נעדר צילום יחצ

חקירת צללים בה חוקר המקרה למעשה חוקר את עצמו באמצעות הקורבן, כשבמקום בו הטירוף שולט, שולט גם הפחד. אתה ניצב מול משהו גדול ממך, שמושך אותך לתחתית של העולם. למותחן הקלאסי יש שני מודלים שכיחים. אחד נשען על הוספת דמויות במהלך הפיענוח, דמות מובילה לדמות וכל אחת מהן שופכת אור על הפרשייה. המודל השני נשען על סה״כ דמויות מצומצם, כשהאשמה אינה פוסחת על אף אחד מהם וכולם חשודים פוטנציאלים שגורמים לנו לא לחשוד בהם כלל. מה שלמעשה, הופך את תיק נעדר למבריק במיוחד, הוא המשחק בנקודות ההתמקדות של הצופה, כשהוא מרחיק אותנו מהאליבי ומתיח אותה לפנינו בקצב מותח דופק. ההיבטים הפסיכולוגים הניצבים במגרש של אבות ובנים, הופכים את החוקר עצמו לשותף לפשע.

יחסי הורים וילדים, תלותם של ילדים בהוריהם, סודות ושקרים, הם רק חלק מהמאפיינים של תיק נעדר שנפתח עם פנייה של אם, גב׳ ארנו, שבנה נעדר מאז יצא לביה״ס.

״ניסתי להתקשר אליו״ היא אומרת ״זה לא מתאים לבן שלי… זה לא מתאים לאופי שלו. אם אני שולחת לו הודעה הוא חוזר אלי תמיד״ היא אומרת. ״ הוא בן 16… בגיל הזה קורים הרבה דברים שהאמא לא יודעת״ אומר לה החוקר, פקד פרנסואה ויסקונטי (וינסן קאסל המעולה) ומקבל בתפנית חדה, טלפון שמעדכן אותו שהבן שלו דניס שנתפס עם סמים. לבנה של גב׳ ארנו קוראים דני. לבנו של ויסקונטי, דניס. וכאן למעשה נפתח מחקר פסיכולוגי קטן של התסריט שמנסה להתחקות אחר הרגע בו הבנים קולטים שעליהם למצוא את מקומם בעולם. משל, הבן הנוכח. נפקד ולמעשה נעדר מחיי ההורים עוד בטרם היעדרותו תהפוך למורגשת.

תיק נעדר צילום יחצ

״תשמעי גברת ילדים טובים כמו הבן שלך לא נעלמים ביום אחד…״ אבל דני ממשיך להיעדר וכאן נפתחת החקירה כשיש חשוד מרכזי והמון הסיחי דעת, פרטים שלכאורה לא חשובים והופכים כמו במותחן טוב, ללב העניין. מה שמעניין בסרט, הוא ההיבט בו הפער בין ההורים לילדים מקבל רובד אמביוולנטי וההורים מתגלים כלא מגובשים רגשית נוכח ילדיהם ונוכח עצמם (באפיונו של ויסקונטי, למשל, חוגגות האמירות הסקסיסטיות, התסבוך הרגשי, הנטישה על ידי אשתו והאלכוהול- אלה אגב, מהוות גם את חולשתה של הדמות, דמות החוקר ללא גבולות, שקצת נוטה לקלישאה המוכרת). במקומות שבהם נשאלת השאלה, האם גיל הבלות תוקפת אותנו או שאנחנו תוקפים אותה, בבר חשוך, מתעוררים מאפיינים חייתיים, שאינם שייכים לסטטוס מוסרי כלשהו של תפקיד או חקירת צללים, בה החוקר למעשה חוקר דרך התיק את עצמו. באמצעות המלים, נוצרות משמעויות. וכך מתאר המורה של דני-הנעדר את הטקסט לכלא ואת הספרות כמכשיר חקירה של העולם. סרט חדש נוסף שיוצא לראשונה במסגרת הפסטיבל ובנוכחות הבמאי, הוא נורמדי בעירום, סרטו המיוחד להפליא של פיליפ לה גה (צרפת, 2018), אליו אני מקווה להתייחס בהרחבה בביקורת נפרדת.

פלאשמוב צילום יחצ

דוקו-דאנס (2018) בהפקת ועריכת יעל פרלוב, היא יצירה דוקומנטרית מרתקת. היצירה בנויה כטרילוגיה שיוצאת מתוך פעולת הריקוד כפעולה אקטיביסטית ומשנה עולם. שלושה סיפורים ושלושה במאים, בטווח של כשעה וקצת, מביאים את עולמם של שלושה פעילי חופש, כל אחד בסגנונו ושלושת בקול אחד של ריקוד. את פלאשמוב סיפורה של מירי שלם- פעילה ציבורית ואישה דתיה מבית שמש, מביאה הבמאית הילה חסון. שלם שיצאה לפני 6 שנים, בעקבות המקרה של הילדה נעמה מרגוליס (בו היא חטפה יריקה כי לא התלבשה צנוע לדעת החרדים הקיצונים בבית שמש) יצרה ריקוד המוני פלאשמוב (המון בהבזק) בפומבי בכיכר בעיר, מתוך מחאה על המקרה ויציאה נגד ההדרה של נשים בעיר. כעת, שנים מאוחר יותר, כאשר המרחב הקיצוני דתי של העיר מתחיל להשתלט ולהשפיע על צביונה, היא מחליטה למחות שוב, נגד ההדרה והיחס המשפיל כלפי נשים, באמצעות ריקוד המוני, הפעם בקניון.

דמותה של מירי בת העיר, בקו התפר דתי-חילוני- שהולך ונפרם, היא מרתקת ובית שמש האורבנית בספאר, שמצטלמת לרוחב ולאורך, היא כשלעצמו, חידוש מרענן. הסיפור השני נור, שמביא אורי בריגר, מפעים לא פחות והוא מספר את סיפורו של נור מורסי, צעיר ערבי שמתגורר אצל סבתו, בשל בחירתו להיות רקדן בלט. החברה הערבית שתובעת מהצעירים להיות ״גברים״ מתקשה לקבל את נור ובחירתו הלא שגרתית.

פלאשמוב צילום יחצ

המצלמה עוברת עם נור תהליך התגבשות עד להתקבלותו ל״מסלול להכשרת רקדנים״ בת״א. שוב, המצלמה צדה את האורבניות, את התפיסה המרחבית של הדמות, שעוזבת את הכפר ויוצאת מהפנימי, לעבר העיר הגדולה, בשאיפה למימוש חיצוני. הסיפור שסוגר את הטרילוגיה הוא גדי מלך ישראל סיפורו של גדי ביטון שמביא הבמאי עידו ויסמן, על מרקיד ציבור, מאילת, חרדי לשעבר. גם פה, עולים קונפליקטים של זהות ומרב והמצלמה מקפידה על מבע אורבני, נקי, שמדייק את ה-DNA המקומי. שלושת הסיפורים חוברים יחד למרקם של חופש בתנועה וחיפוש אחרי מימוש וחירות עצמית באמצעות ריקוד. ההפקה שעליה אמונה פרלוב, מצליחה להתייחד במבע אמנותי מזוקק ולהעניק מבנה ״רץ״ ללא יומרות, כשהתוצר הוא יחידה דוקומנטרית אחת, בעלת מסר נוקב.

סרטים נוספים שסימנתי כמסקרנים וכדאי לשים לב אליהם הם המוייסרים של הבמאית דלית קימור וחוקרת סרטה של ענת יוטה צרויה. לצד אלו ושלל הכותרים הרבים בקטגוריה הדוקומנטרית, ייחשפו לראשונה גם שלושה סרטים (אודות מרים ילן שטקליס, רבי שלום שבזי ודוד), כחלק מ"העבריים" שהוא מיזם לתיעוד ושימור הספרות העברית הקלאסית, שמפיק יאיר קדר.

סלסול סרטם הקצר של שלום הגר וסיגלית ליפשיץ, מצליח לבטא משבר ייחודי מסוגו לאינדיבידואל החרדי. זוהי לא הפעם הראשונה שהגר וליפשיץ, יוצאים עם איזמל מנתחים למרחב החרדי כדי ליצר קולנוע על חרדים. נדמה כי השניים, כל אחד בדרכו/ה, מחפשים זוויות ונקודות הידוק, ומגבשים את שפתם. הגר עשה זאת אפילו בפן הגרוטסקי, ביונה המינקת. מתוך ניסיון להישאר בנאמנות דבקה לייצוגים וחוקיהם, מצליחים הגר וליפשיץ, להרחיב אפיזודה באורח החיים החסידי, סלסול פיאות, לאקט משנה חיים ובעל מסר עמוק.

הסרט מספר את סיפורה של משפחה חרדית צעירה (שלושה ילדים ותינוקת ממה שספרתי) ודחוקה כלכלית. האב (בגילומו הנהדר ממש של תומר קאפון) נהג הסעות, שנמנע מלרדוף אחרי הורים שחייבים לו (זוהי זכות להסיע תלמיד ללמוד תורה) בעל מידות והאישה (ליהוק מושלם של נטע טרוים) יולדת טרייה, אסרטיבית בגישתה (זכות בשמיים ומינוס בבנק). הבוקר נפתח בילד שפונה בשם אביו (אבא שואל אם אתה תוכל לקחת אותי לחיידר) שמושיט לו חצי שקל. אשתו דבורה, קוראת לו פראייר (אבל נשמה טובה).

סלסול צילום יחצ

אך היום הזה הולך להיות היום בו גורלו יתהפך כאשר אותי ילד, יישכח ברכב ההסעות ויוותר למותו. הסרט שוזר רמז מטרים כאשר האב יוצא עם בנו ויתר הילדים למדרגות ואומר ״לרדת, לרדת, לרדת״. בכך הוא מנבא את שעתיד להתרחש שעות ספורות אח״כ. עד היכן מגיע שברו של האדם המאמין ומהי תפקידה של הקהילה כגורם מנחם, המצמצם את הפער בין הגזירה לאלוקים, הם רק שתי סוגיות שמציפות הדילמות האנושיות בסרט הקצר שלפנינו. הצילום ועבודות הבימוי בפוזיציות המצולמות, מיטבות לדייק את המרחבים (ריחוק/קרבה) של הדמויות.

הדמויות נאמנות למנגנונים החברתיים באופן משכנע וכן, הקונפליקטים ארוגים בטאבו פנימי סדור. על אף היותו סרט קצר, מצליח סלסול להציג לנו את אפסיות האדם ועד כמה כפוי טובה ושאנן הוא עלול להיות בטרדות היומיום (ללכת לויסברט לסלסל או לחסוך כמה גרושים ולסלסל בבית), טרדות שמתגלות כחסדים רצופים כאשר מונחת על כתפיו גזרת אל חזור. כוחו של הסרט בלתחום אמירה, יוצר רגע חריג בכאבו אך גם יפהפייה באופן הפיוס שהוא מציע בסופו. במסגרת הסרטים הקצרים, סימנתי לעצמי לצד שלל הכותרים המבטיחים גם את אאוט סרטו של אלון סהר (קצר, קצר וכבר הצליח למרות לשרת התרבות מירי רגב את העצבים) ויום רגיל של הבמאית לי גילת (שידועה כייחודית באופני החשיבה והביטוי הקולנועיים שלה).

אירועי מחווה מיוחדים יוקדשו לבמאי המוערך משה מזרחי (1931-2018) עם הקרנת סרטו שלחתי מכתב לאהובתי (1981)  ולעורכת הקולנוע המיתולוגית ערה  (1948-2018) בו יוקרנו ארבעה סרטים שערכה: הגננת (נדב לפיד, 2018) עד סוף הלילה (איתן גרין, 1985), מחסומים (יואב שמיר, 2003), מקודשת (ענת יוטה צרויה, 2004).

אירוע מחווה נוסף הוא לאנייס ורדה, תבדל לחיים טובים, הקולנוענית המוערכת ובת התשעים. במסגרת המחווה יוקרנו בנוכחותה בפסטיבל, סרטיה: אופרה מוף- יומנה של אשה הרה (1958), דאגרוטיפים (1975) ,דוקומנטר (1981), האושר (1965),האחת שרה השניה לא (1977), החופים של אנייס (2008) ו .

במסגרת הפסטיבל יוקרנו 77 סרטים ישראליים וסרטים בינלאומיים מהבולטים של השנה לצד רצועות ייחודיות כמו קולנוע מקורי מברה״מ לשעבר, מבט אל הקולנוע האיטלקי, מיטב הקולנוע דובר הספרדית ועוד ועוד. לצד אלו תוקרן לאורך הפסטיבל רצועה מגוונת במיוחד המיועדת לילדים ונוער. התכנית המלאה באתר הפסטיבל

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי