michelzohar - הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

מסיבות באתרי ההנצחה

אין טקס אחד שבו המשפט ״במותם ציוו לנו חיים״ אינו נוכח, אין יום זיכרון שבו הוא לא נאמר ואין כתבה לזכר הנופלים שבו הוא לא מופיע. זה המוטו המוביל את תרבות השכול הישראלית כבר שנים רבות

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

16/04/2018


IMG_3515ביום שני שעבר (9.4 ) התפרסמה כתבה בידיעות אחרונות שכותרתה ״מסיבות באתר ההנצחה״ ובה עלתה הטענה כי ״מנגלים, מסיבות, הצעות נישואים, ומוסיקה רועשת הם רק חלק מהדרכים בהם נצפו עשרות ישראלים מבלים במתחמי הזיכרון במהלך החג״ (פסח). כשקראתי את הכתבה ובה תוארו ״החגיגות המכוערות״ של הישראלים באותם אתרים, קצת התבלבלתי.

הרי אין טקס אחד שבו המשפט ״במותם ציוו לנו חיים״ אינו נוכח, אין יום זיכרון שבו הוא לא נאמר ואין כתבה לזכר הנופלים שבו הוא לא מופיע. זה המוטו המוביל את תרבות השכול הישראלית כבר שנים רבות ואם כך, הרי שאני מציעה נקודת מבט מעט שונה (שאולי תזעזע כמה אנשים ואולי אפילו תזכה אותי בטוקבקי נאצה ) ורק להגנתי אומר שהרווחתי ביושר את הזכות להציג את דעתי, מתוקף היותי חברה במועדון ״המשפחות השכולות״.

אז ככה- אני חושבת שלגדל דורות שלמים על המשפט ״במותם ציוו לנו חיים״ ואחר כך להזדעזע שהציווי הזה חי, קיים, נושם ושומע מוסיקה בקולי קולות באתרי הנצחה, יש בו קצת דבר והיפוכו. הרי מה יותר חי מהצעת נישואים של בחור לבחורה (או להיפך) במקום בו מונצחים אנשים צעירים שלעולם לא יגשימו את חלום המשפחה? מה יותר חי ממשפחה שפוסקת מעיסוקיה ליום אחד ומתלכדת סביב המנגל הישראלי כל כך?  מה יותר חי ממסיבות עם מוסיקה רועשת, צחוקים ושמחה גדולה?

אם השם של אבא שלי היה מונצח במצפור הגליל (שהוזכר בכתבה) אני בטוחה שהוא היה מאושר לדעת כמה שמחה המצפור הזה מביא לחייהם של אנשים המגיעים לשם מלאי רצון לחגוג את החיים שהוא ציווה להם (ולא ידע על כך בכלל). נכון שמסופרים באותם אתרי הנצחה  מהלכי מלחמות וסיפורי קרבות ונכון שיש אנשים שבטוחים כי לשמע סיפורי מלחמות הם צריכים לעבור לדום מתוח, להוריד את הדגל ולהיכנס למוד של חרדת קודש (כי ככה פמפמו לנו מהיום שנולדנו). אבל דעתי היא שיש פה הרבה מוות והוא שזור בהמון חיים, ושני אלה בלתי ניתנים להפרדה וגם אסור שיופרדו באופן מלאכותי. אסור להעלות את המוות לדרגת קדושה. הנופלים הם אינם קדושים וכך גם אתרי ההנצחה שלהם, אלה לא בתי תפילה או בתי קברות ולא צריכה להיות בהם שום חרדת קודש. וחוץ מזה, יש לנו את יום הזיכרון בו אנחנו חולקים כבוד לנופלים, ובנוסף, לכל משפחה את הזיכרון היומיומי שלה. דווקא האתרים הללו צריכים ללמד אותנו שיש עוד חיים רבים לחיות ושצריך למצות אותם ולעשות את זה מתוך שמחה. שום תועלת לא תגיע מקידוש המוות בעוד שמשמחה דווקא כן. והרי אמר זאת רבינו ומורינו רבי נחמן מברסלב:

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד

וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כּוחו

וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה״

גואל בנו, כתב ידיעות אחרונות שכתב על התופעה מציין ש״בכל הקשור לכיבוד החללים נותרה לנו עוד כברת דרך ארוכה לעשות״ ואני חושבת שברגע שהחברה   שלנו תבין שהחיים קדושים יותר מהמוות, זו תהיה כברת הדרך שהיא תצליח לעבור והיא משמעותית  יותר