האתגרים העומדים בפני נשים בספורט

''ההבחנה המלאכותית בין תהליך הכשרה של בנים לזה של בנות, עשוי לחדד את ההבחנה בין ספורט נשים לספורט גברים''. בטור מיוחד ד"ר שלומית גיא חושפת את האתגרים העומדים בפני ספורטאיות בימינו

ד''ר שלומית גיא

12/09/2018


כבר שמונה שנים שאני מפיקה את הכנס לשלום הילד בספורט. בשנים אלה התלבטתי האם לקיים כנס שנושאו הוא נשים בספורט והחלטתי שלא לעשות זאת. בעיניי, הכשרת ילדים, גם בנים וגם בנות, צריכה להיעשות באופן דומה. ההבחנה המלאכותית בין תהליך הכשרה של בנים לזה של בנות, עשוי לחדד את ההבחנה בין ספורט נשים לספורט גברים. עם זאת, אחד הדברים החשובים שמלמדים באקדמיה הוא תמיד לפקפק. גם בעצמך. לכן, למרות החששות, החלטתי לקפוץ למים העמוקים ולהקדיש את הכנס השנה לנושא הנשים בספורט. בחודשים האחרונים נברתי בסיפורי חייהן של ספורטאיות בעולם. למדתי שספורטאיות עוברות מסלול חיים שונה מזה של ספורטאים. יותר מכך, באופן יומיומי כמעט, הן נאלצות להתמודד עם סוגיות אישיות וחברתיות שגברים מעולם לא התמודדו איתם. הנה כמה סיפורים שמדגימים את הבעיות שאיתן מתמודדות נשים בספורט.

האולימפיאדה שחודשה בסוף המאה ה-19 לא הייתה מיועדת לנשים. בשנת 1896 הייתה סטמטה רבית'י אישה ענייה שחיפשה אוכל לילדיה. היא ביקשה להצטרף לרצי המרתון אך סורבה בתואנות שווא. היא לא וויתרה. למחרת יצאה לריצה והשלימה את המסלול. כשהגיעה לאצטדיון סירבו השומרים להכניסה. סטמטה נעלמה מההיסטוריה של הספורט. אחריה הגיעו ויולט פירסי (1926) בוב גיב (1966) וקתרין סוויצר (1967). נשים הורשו להשתתף במרתון רק באולימפאדת לוס אנג'לס 1984, כמעט מאה שנים אחרי רבית'י.

שי שדה צילום יחצ

מדוע כה חוששים מארגני התחרויות מנשים?  ספורט מבטל את ההבחנה בין הספרה הציבורית לפרטית. לאורך רוב ההיסטוריה נשים נחשבו כמתאימות לספרה הפרטית. בסוף המאה ה-19 החלו כ30,000 נשים אמריקאיות לרכב על אופניים. האופניים הוא לא רק אמצעי לתרגל את הגוף. הוא נע במרחבים ולכן שובר את ההבחנה בין הספרה הציבורית לפרטית. בהקשר הזה מוכר סיפורה של אנני לונדונדרי, שחצתה לבדה את העולם על אופניים במסע שארך 15 חודשים. גם הלבוש הויקטוריאני המכביד התחלף בלבוש קליל וחופשי והנה המפגש המודרני הראשון בין נשים, פעילות גופנית וחופש.

מאז שנשים החלו להצטרף לספרה החברתית, הגוף הוא המחוז היחיד המבחין בין המגדרים. ספורטאיות החלו לחצות גם את הגבול הזה. ג'אנג שאן היא קלעית סינית. כשהייתה בת 24 השתתפה באולימפיאדת ברצלונה בתחרות מעורבת לנשים ולגברים. שאן זכתה במקום הראשון. הועד האולימפי ביטל את התחרות. עד סידני 2000 לא התקיימה בכלל תחרות לנשים בענף זה, בגלל שאישה זכתה במקום הראשון שמונה שנים קודם. מנקודת המבט הזו אפשר להבין את סיפורה של קסטר סמניה. סמניה היא רצה דרום-אפריקנית בת 27 שמבנה הגוף שלה נראה גברי. כבר כמעט עשר שנים שאבריה המוצנעים ביותר של נערה הפכו נושא חם לדיונים פומביים פסדו-מדעיים. התקנות החדשות של ארגון האתלטיקה הבינלאומי קובעות כי החל ב-1 בנובמבר, כל רצה ל400-1500 מטר תאלץ לעמוד בתקני טסטוסטרון. סמניה תאלץ לעבור טיפול הורמונאלי להפחתת כמות הטסטוסטרון בגופה.

מור אפרים צילום יחצ

גם תנועות פמיניסטיות מציבות מכשולים בפני ספורטאיות. פאני דורק הייתה שחיינית אוסטרלית, שביקשה להשתתף באולימפיאדת סטוקהולם (1912). פמיניסטיות טענו נגדה כי השתתפותה בבגד-ים פוגע במעמד האישה שכן היא חושפת חלקים אינטימיים מגופה למבטם הרעב של גברים. דורק קבעה 11 שיאי עולם ונחשבה לשחיינית הטובה בתקופתה. נראה מוזר שנשים תמנענה מאחרות להתחרות בספורט, לא? אבל בואו נאתגר את עצמנו. מה דעתכן על ליגת הפוטבול לנשים בהלבשה תחתונה?

אחת המייצגות הבולטות של "פמיניזם הליפסטיק" היא אלי ריזמן, מתעמלת אמריקאית, זוכת 6 מדליות אולימפיות. רייזמן הצטלמה ל"ספורטס אילוסטרייד" ערומה, כשעל גופה רשום: נשים לא צריכות להיות צנועות כדי להיות מכובדות". בפייסבוק כתבה: "נשים יכולות להיות אינטליגנטיות, אמיצות, סקסיות, חזקות כשהן לובשות מה שמרגיש להן הכי טוב. הזמנים בהן נשים חונכו להתבייש בגופן- עברו! הגוף הנשי יפה ואנחנו צריכות להיות גאות במי שאנחנו, בפנים ובחוץ".

רייזמן הייתה גם הראשונה לחשוף את לארי נאסר, רופא הנבחרת האמריקאית, שלאורך שנים תקף מינית עשרות מתעמלות. היא העידה במשפט, שבסופו גזר עליו בית המשפט 175 שנות מאסר.

לוריס עפארה צילום יחצ

המקרה של נאסר הוא יוצא דופן. אבל הגוף הפרטי של כל ספורטאי הופך ציבורי ועשרות אנשים מדברים עליו, מודדים אותו, שוקלים ובודקים אותו. חוק הוכחת המין מ-1991 דורש מהן להוכיח בבדיקת גניקולוג, כי הן אכן נקבות. מאמנות, רופאים, פיזיותרפיסטים, גניקולוגים, דיאטנים הם שיגרה, ושדרני ופרשני טלוויזיה מרשים לעצמם לדבר על המשקל של הספורטאית, מבנה הגוף שלה, הלבוש שלה והשפעת המחזור או הלידה עליה.

חוק הוכחת המין נקבע על בסיס ההנחה שגברים תמיד יהיו טובים מנשים. אולם מלכתחילה מי שהמציאו את הכללים בספורט היו גברים. כל הענפים התחרותיים מתבססים על כוח מתפרץ: זריקה, ריצה, בעיטה. בעוד שנשים חזקות יותר בענפים שדורשים מרכז גוף חזק ועבודה על שרירים קטנים, כמו יוגה, פילאטיס וריקוד. נשים צריכות לפעול לשינוי חוקי המשחק על ידי הדגשת היתרונות היחסיים שלהן. גם שינוי בטרמינולוגיה נדרש כאן. נשים לא פחות חזקות מגברים. הן חזקות מהם בדרכים אחרות.

הטור הזה לא עוסק רק בספורט. הוא נכון גם לנשים בתעשייה, באקדמיה ובפוליטיקה. בשבוע הבא יתקיים כנס שלום הילדה והילד בספורט, בנושא נשים בספורט. הכנס השנה נערך בהפקה משותפת שלי עם תנועת דרור ישראל והחלוץ-חינוך דרך ספורט.

בכנס זה נחגוג את הנשיות וכוחה, ונמלא את האולמות בהשראה. אתן מוזמנות להצטרף.

הרשמה לכנס בקישור הזה:

לינק לדף הפייסבוק - כנס שלום הילדה והילד ה- 8

להרשמה לכנס

כנס נשים בספורט

 ** הכותבת, ד"ר שלומית גיא, היא חוקרת ספורט המתמחה במניעת אלימות בספורט ובמוסדות נותני שרות.