פורום המשפטניות של שדולת הנשים: נשים ללא תקרה

הנשים שהצטרפו לפורום המשפטניות מודאגות. אנחנו מודעות להתחזקות הלאומנות וההדתה ולהקצנה של השיח וברור לנו שנדרשת קבוצה גדולה של נשים וגברים שיתגייסו לעצור את ההחלקה במדרון

אלה אלקלעי

12/09/2018


ביום חמישי ה-6. בספטמבר, השקנו את פורום המשפטניות של שדולת הנשים בישראל. כ-400 נשים הגיעו. נשים ללא תקרה. נשים שלאן שהן תכוונה הן תגענה, מה שמתאים להן לעשות כנראה יקרה.

רובן עבדו מאוד קשה, אבל לא נתקלו במחסומים בלתי עבירים. אם הייתה שם תקרת זכוכית הן לא ראו אותה. בחוויית חייהן, השמים הם הגבול.

כיף להרגיש את תחושת הביחד של מאות נשים ללא תקרה. היו צעירות והיו מבוגרות, היו יהודיות והיו ערביות, היו חילוניות והיו דתיות. המשותף לכולן הוא שאין להן תקרה. אבל במקביל, הקרקע נשמטת מתחת לרגליהן.

הקהל התאסף לצפות בסרט תיעודי על חייה ופועלה של רות ביידר גינזבורג. המסר העולה מהסרט הוא שזה מדהים מה אישה אחת, קטנה וצנומה, בת של פליטים, יכולה לעשות לטובת האנושות, מאז שנות ה -70, יחד עם הפריחה הכלכלית, חווינו מגמת שיפור בשוויון (די ברור מה גרם למה נכון?). באירוע ההשקה היו באולם פעילות של השדולה, שעקבו אחר ההישגים של גינזבורג בזמן אמת ודאגו שגם בישראל שוויון מגדרי יקבל את הביטוי המשפטי הנדרש ושהמחסומים, לפחות אלה הקבועים בחוק - יוסרו.

התהליכים הם הדרגתיים, אבל כבר כשנתיים לערך ברור שכיוון הזרם השתנה. עם התחזקות הלאומנות וההדתה בארץ ובעולם, ערך השוויון, ובתוכו ערך השוויון של נשים, נשחק. כל מי שעוקבת אחרי איילת שקד, או אחר הפולמוס סביב מינוי שופטים לבית המשפט העליון בארה"ב ובישראל, מבינה עד כמה המדרון חלקלק. כל מי שראתה את הסרט מבינה עד כמה צר ותלול היה השביל שהביא אותנו עד הלום.

מי שהצטרפה לפורום המשפטניות מודאגת. רובנו חווינו את הרוח הרעה בסביבתנו הקרובה.  לחלק מהנוכחות יש בנות בצבא שחוו הדרה - נאמר להן לא להשתתף בתרגיל, לא לעבור בבסיס, לא לנסוע בהסעה, לצאת מהבריכה - כי הן בנות, או ש-30 חיילים הרשו לעצמם לסובב להן את הגב בזמן הדרכה. לחלק מהנוכחות יש ילדות או נכדות בבית הספר, שמשמרות הצניעות שלחו הביתה בבושת פנים. לפרופסוריות שביניהן, יש כיתות באוניברסיטה שבהן, על אף שהן חברות סגל, ואולי המרצות הכי מוכשרות בתחומן, הן לא יכולות להיכנס וללמד.

השקת פורום המשפטניות - ברוריה לקנר, מיכל גרא מרגליות ואלה אלקלעי (צילום: עו"ד יפעת יפה)

אנחנו חיות בתקופה שבה כולנו שואפות לשיח מתון, משתף מכבד ובו זמנית השיח סביבנו רק הולך ומקצין. אי אפשר לא לכעוס על מנהלת בית ספר ששולחת הביתה ילדה בכיתה ג', כי הלבוש שלה ״מגרה את הבנים״. בו זמנית, ברור, לא רק למי ששמע או ראה את RBG, שכעס לא יגרום למנהלת להבין עד כמה היא טועה ומטעה. עד כמה המסר החינוכי שהיא משדרת בשולחה את הילדה הביתה הוא לא טוב - לא לבנים ולא לבנות. עד כמה היא אפשרה לפרסומת של קסטרו להשפיע על תפיסת עולמה. המסר חייב להיות שבית ספר הוא סביבה בה כל אחד ואחת שולטים על יצרם. המסר הוא שאם למוסד כלשהו, חינוכי או אחר, יש קוד לבוש - צריך לכבד אותו, אבל הוא לא יכול להיות בעל סטנדרטים שונים לבנים ובנות.

הקהל התאסף כי ברור לו שזה מסובך, שנדרשת קבוצה גדולה של נשים וגברים מוכשרות ומוכשרים שיתגייסו לעצור את ההחלקה במדרון. רק כקבוצה נוכל לפעול בלי התלהמות, בלי כעס, באפקטיביות. להציג למנהלת אלטרנטיבה למסר חינוכי בונה ומכבד, להראות לעורכת הדין הצעירה את המסלול לקרירה מבריקה, לשכנע את הוועדה למינוי שופטים להקפיד על גיוון ההרכב, להסביר לתלמידי ישיבה שבלי חירות אקדמית, שוויון וגיוון המחקר והמדע ייסוגו לאחור, ובמקום ליהנות ממוסד אקדמי מתקדם ופורץ דרך, הם יישארו עם מוסד אקדמי נכה המדשדש במקום.

אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים בישראל (צילום: אילן בשור)

** הכותבת היא יו״ר שדולת הנשים בישראל

לקריאה נוספת:

ייצוג הוא חלק בלתי נפרד משוויון זכויות

עוצרים את הדרת החיילות בצה"ל

ברור, צריך איזון מגדרי בבית המשפט העליון