נקמת ילד קטן

מביטה בפניה השבורות מכאב של האישה היפה הזאת, אשת ברזל אצילה וחזקה, שמלמדת אותנו שיעור באהבת האדם, ואומרת שלמענה , למען אייל וגיל-עד ונפתלי אסור לנו לתת לייצר השיטנה והרוע להשתלט עלינו. אומרת ״לא״ לנקמה, להסתה, לשפיכות הדמים.

בחורה עם מחשב נייד

חמש בבוקר. פותחת עיניים לבוקר ניו יורקי לח ואביך. חם, חם פה בחוץ ומעיק, מעיק בנשמה.
פוקחת עיניים וחושבת על אלה שלך, רחלי , שנפקחו כבר מזמן אם בכלל נעצמו. חושבת על הלילה שעבר עליך. ח״י לילות.
חושבת כמה את עצומה ואצילית. כמה חזקה. אישה פלדה . עומדת שם , קוראת, באקט של גבורה פמיניסטית, קדיש מעל קברו של נפתלי.
חמש וחצי , בוקר ניו יורקי חם ומעיק. בדרך למטה למטבח עוצרת לרגע מסתכלת עליו על הילד שלי, פני מלאך, ישן שם במיטה סתורת מצעים שנת ישרים נטולת דאגות וחושבת גם  על הילד שלך שלא תביטי בו יותר, שישן עכשיו שנת נצח עם מלאכים ולא עוד בחדר לידך.
חמש ארבעים וחמש. חם חם יהיה פה היום.
קפה. מדליקה מחשב. חדשות.
״נער ערבי נרצח בירושלים , חשש לרצח נקמה״.
צינה של מזגן ושל פחד מציפה את הגוף. הנה זה בא. השינאה שמעבירה אנשים על דעתם. השינאה ששוזרת עוד חרוז בשרשרת המוות שלעולם לא נגמרת.
ומתוך המילים אני קוראת אז שאת רחלי ומשפחתך האצילה, מלח הארץ חובש כיפה סרוגה ועוטה שביס, פונים אלינו בקריאה לחדול ממעשי נקם. מלמדים אותנו שכל ילד באשר הוא שייך לאמא שאוהבת עד כלות ודם שנשפך הוא אדום וזועק מן האדמה בין אם הוא דובר עברית או ערבית.
וילד הוא ילד. כזה שאמא רוצה לחבק ולאהוב עד קץ. להכין לו מאכל שהוא אוהב, לכסות בשמיכה כשקר. ילד שצריך לגדול ולגבוה, שצריך ללמוד לאהוב אישה ואת ילדיו שלו. ילד שצריך לחיות ולא למות בגלל חלקת אדמה.
שש בבוקר דקה לפני שיוצאת מהבית מקשיבה לקלטת באורך מלא. צהלות השימחה והשירה שליוו את מטח היריות, צהלות האושר של אוכלי האדם שישבו במכונית מעבירות בי צמרמורת בגב. כמה שינאת אדם. איך אפשר לשנוא ככה, מאיפה שואבים את הכוחות לשנוא בכזו עוצמה, ואני ואנחנו, האם אנחנו מסוגלים כך לשנוא??
ושוב חושבת עליך רחלי, על השיעור שנתת לנו באהבת אדם. איך מתוך התהומות שלך, ממצולות הצער והשכול הטרי שאופף ומאיים לחנוק,  את נותרת בת אנוש, מאופקת , ויחד עם משפחתך אומרת לנו אל תשלח ידך אל הנער.
ובשבילך ובשביל נפתלי ואייל וגלעד אני אומרת שלא! שאסור לנו להפוך לחיות אדם. שאסור לנו לחלל את זיכרם של הנערים בתאווה יצרתית ושטנית להרוג ילדים של אחרים. ילדים של אמא אחרת.
אני אומרת לא לנקמה. לא לשפיכות דם כי מי שמנו אלוהים להחליט מי לחיים ומי למוות. כי השם ייקום דמם. ככה כתוב. השם ייקום דמם של הילדים, לא אנחנו בני האנוש.

516181pic_C

Sent from my iPhone

Iris Mashiach-Ambalo
ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.