ביקורת הסרט: "מודי"

הסרט, המבוסס על סיפור חייה המופלא של מודי לואיס, עצוב, נוגה ונוגע על כוח היצירה שמנצח את הנורא מכל ובו זמנית, זהו סרט נאיבי שמרחיב את הלב ומעניק השראה, איך בכל מצב, אפשר למצוא משהו חיובי

אם יש משהו שמאוד קשה לי איתו, בקולנוע ובכלל, זה הפחד מנאיביות. זו אגב גם הסיבה המרכזית לזה, שהקולנוע החרדי, שניצב בלב המחקר שלי, מתקשה לפלס את דרכו כחלק מהמיינסטרים של תעשיית הקולנוע. משום מה אנחנו בעידן שמבקש לסחוט לנו, עד הטיפה האחרונה את התום. כצרכני ויצרני קולנוע, אנחנו נדחפים באופן טבעי, לפינות של המתוחכם והמגניב, המוזר והמשוגע, המסוקס והארוטי, המפחיד והרדוף. נאיביות? עבור רבים נתפסת כמגוחכת או פאתטית.

אמנות במיטבה רחוקה מנאיביות, אומרים לנו, שודדי הנאיביות המקובלים עלינו. אבל אז מגיעה הבלחה נדירה שכזאת, כמו ״מודי״ תסריט שכתבה שרי ווייט ומתבסס על חומרי אפייה נאיביים למדי, עד התרסה. הסיפור שמורכב מסיפור חייה של האמנית מוד לואיס ובכיכובה המופלא של סלי הוקינס, מפלס מקום של כבוד גם לקלישאות ואיכשהו יוצרי הסרט, מפיחים תקווה או מאפשרים סיכוי, בהצלחה גם לנאיבי. הבימוי של אייסלינג וולש, לא מתנצל על כך, לא מחפה או מנסה להתחכם על הסיפור אלא ממחיש כיצד לנאיבי, יש כוח ולקלישאה תמיד תהיה אמירה ומקום. לכן אולי, התוצאה ב״מודי״ מרגשת מאין כמוה.

מודי צילום יחצ

לא רק הז׳אנר ומרכיביו. גם הסיפור הביוגרפי המתגולל ב״מודי״ ומתבסס על אירועים אמיתיים הוא נאיבי, כך גם הדמויות (כל גיבורה לא נאיבית, לעולם לא תוכל להזדהות או לשמש גיבורת הסיפור הזה). בדומה לחומרי העלילה, יצירות האמנות הנעמדות היום בעשרות אלפי דולרים, שיצרה מודי לואיס, נאיביות ומופשטות למדי, מזכירות איורים לספרי ילדים.

גיבורת הסרט, מודי, מתגוררת בנובה סקוטיה, פרובינציה קנדית. היא לא רק טיפוס מוזר, היא אישה שחולה בדלקת מפרקים שגרונית. אחיה צ׳ארלס מנצל את חולשתה, הפיזית והנפשית, כדי להשתלט על רכוש המשפחה ולתייג אותה כמשוגעת ואומללה. כיתומה בוגרת, היא מתגוררת בתנאי התעללות נפשית אצל דודתה איידה, ששותפה למזימות האח ונחמתה היחידה, היא היותה מוקפת, מכחולים וצבעי שמן. ולמרות שהיא איננה בת חורין, לא בגוף ולא בתנאים של המציאות המרה, הציור מפיח בה חיות וחירות ועצם היצירה מעניקה לה משמעות.

מודי צילום יחצ

 העלילה נפתחת במציאות האומללה של חייה, כאישה מוגבלת שנדמה ומוצבת במיקום ללא מוצא, מייאש ומפחיד. כתוצאה מכך, גם חייה החברתיים מנותקים אלא שיום אחד, מהווה טוויסט משמעותי ולא צפוי בעלילה. זה מתאפשר כאשר היא פוגשת את אוורט לואיס (אית׳ן הוק), דייג מקומי ומריר, שרחוק מלהיות הנסיך על הסוס הלבן. אוורט מחפש עובדת ניקיון. רוע המזג וגסות הרוח שהוא מפגין, לא מרחיקים את מוד מהאפשרות, שאולי זו ההזדמנות שלה, לפתח חיים עצמאיים משל עצמה. היא תולשת את המודעה היחידה והעילגת שפרסם וצועדת מרחק רב ברגליה העקומות, כדי להציע את עצמה לעבודה כפוית הטובה, שמציע האיש הזועף.

אוורט שמקשה עורף כבר מההתחלה ונדמה כאיש אטום לב ורע לב, מנהל בית קטן ומוזנח. כשמודי מגיעה, עליה ללמוד את ההיררכיה, ללמוד כיצד לנהוג אצל האיש השוביניסט וגס הרוח, אך לצד אלה, היא מוצאת דרור יצירתי ומתחילה לצבוע ולצייר, לשנות את מראה הבית ועם כל פרח שנוסף, נדמה ונפתחת תקווה. למרות העולב, יש משהו במודי שמאפשר לה לקלף את השכבות ולגלות את אוורט האמתי שלימים תינשא לו. נדמה שמודי האומללה, מיטיבה לראות את הסבל שלו, לדון אותו לכף זכות בשל נסיבות חייו וזה מתעצם, כאשר האלימות שהוא מפגין כלפיה מתעצמת ממילולית לפיזית, ובכל זאת היא לבסוף, מנצחת. גורמת לו להיכנע. ממיסה ממנו את האכזריות ההישרדותית הטבועה בו. הופכת אותו לאיש רגיש שמסוגל לאהוב. במהלך הסרט נחשפת גם טרגדיה שחוותה מודי בעברה, אלמנט שמעצים את האומללות אליה נידונה בחייה. ואוורט המחוספס, הופך להיות שותף לכאב.

מודי צילום יחצ

תיירת אמריקאית מניו יורק, בשם סנדרה (קארי מאצ׳ט) מגלה במקרה את הכישרון ופוטנציאל הציור של מודי, היא זו שנותנת לה את הזדמנויות חייה בתחום. בתהליך הדרגתי ואיטי, קורים בסרט שני דברים, מצד אחד האיש הקשה, האלים, שנתן לה מכסה אבל גם מתנכר ומתייחס אליה כפחותת ערך מכלב, מתרכך, מתאהב ומגלה חמלה אנושית. ומצד שני, ערכה שלה, עולה וכישרון הציור הייחודי שלה מתפרסם ונחשף בעולם, באופן שמבייש את כל מי שבז לה.

 בשלב מסוים בסרט, נשאלת מודי על ידי סנדרה, התומכת הנלהבת שלה מניו יורק, אם היא יכולה ללמד אותה לצייר. ״אף אחד לא יכול ללמד את זה״. היא עונה. ״אם את רוצה לצייר, את מציירת. אני מניחה. אני לא הולכת לשום מקום. אני מציירת מהזיכרון. כנראה. ממציאה את הציורים שלי. כשסנדרה שואלת, מה מניע אותה, היא עונה בפשטות ״לא יודעת. אני לא רוצה הרבה. כל עוד יש לי מכחול ביד לא אכפת לי. חלון. אני אוהבת חלון. ציפור שחולפת ביעף מולו. דבורה. זה תמיד שונה. כל מה שיש בחיים. כל החיים. כבר ממוסגרים. ממש שם״. וזוהי אולי, משנתה על רגל אחת של האישה שראתה חיובי גם ברע מכל. האישה שהסתפקה במועט ודגלה בפשטות כל ימיה ובכך, לא נכנעה לאומללות אלא הפיחה תקווה במעט שיכלה.

הסרט מודי צילום יחצ

זהו סרט עצוב ונוגה על כוח היצירה שמנצח את הנורא מכל, ונמעניק טעם חירות, לכל מי שזכה לו. ובו זמנית, זהו סרט נאיבי שמרחיב את הלב ומעניק השראה, איך בכל מצב, אפשר למצוא משהו חיובי, ואפילו קטנטן, שיאפשר לך לשנות אחרים, להשתנות ולגדול. המשחק המרהיב של סאלי הוקינס מעניק לגיבורה איכויות והיא הופכת לשובת לב במיוחד נוכח נוכחותו של אית׳ן הוק, כסזיפית ומעיקה, באמת, רודן אכזר.

הטריילר

[youtube wEJmuutbTuk nolink]

כוכבים- 5

מרלנה- בין עובר ללא עובר. סרט קשה בהיבט הזה. ועם זאת, הכוח הנשי והתושייה מנצחים גם הפעם.

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי