המופע של צוקרברג

השימועים בסנאט, בו מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, ענה על שאלות העוסקות בגבולות הפרטיות ואיבוד אמון המשתמשים, חשף עד כמה הרשת החברתית מתנהלת כמו דיקטטורה ושכולנו חיים בסרט אם חשבנו אחרת

מרלין וניג

15/04/2018


״אם סדרי העדיפויות שלכם לא ישובצו בלוח הזמנים שלכם, ישובצו בו סדרי העדיפויות של אנשים אחרים״ (רובין, ס׳ שארמה)

בשני שימועים בני עשר שעות, חשף מארק צוקרברג בסנאט האמריקאי, לראשונה ובפומבי, את הצד האפל של פייסבוק. איסוף המידע המדוקדק על כל אחת ואחד מאתנו, בכל רגע נתון ובכל מקום. איסוף מידע גם על מי שאינו חבר ברשת, איסוף מידע רפואי והטיות פוליטיות, הן רק חלק מהרשימה השחורה, איתה צריכים להתמודד כעת, מיליארדי הפרופילים האנושיים, שקיבלו לכאורה, במה ומציאות מדומה בחינם.

אלא שאין באמת דבר כזה, חינם. בשימועים שהתקיימו בעקבות דליפת פרטים של 87 מיליון משתמשים (בתוכם 47 אלף ישראלים!) לחברת הייעוץ הפוליטי, קיימברידג׳ אנליטיקה, טען צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק, באופן מטעה, שהמשתמשים מחליטים עם מי לשתף את התוכן שהם מפרסמים כשהוא מתעלם מכך, שהשימועים התקיימו, לא בגלל התוכן שפורסם בהסכמת המשתמשים אלא בגלל התוכן שנאסף אודותיהם ללא הסכמתם. כמו כן, הוא הודה, כי נאסף מידע גם על מי שאינו משתמש בפייסבוק ,לטענתו, ל״צורכי אבטחה״.

בשני השימועים הפומביים, בלט אלמנט מרכזי והוא האינטרס עליו צוקרברג מגן, שיקום האמון בפייסבוק ובו עצמו ושמירה על מניות החברה, במקום שמירת אינטרס הגולשים או במילים אחרות, הגנה על המידע האישי שלהם. למה? כי המידע שלנו שווה הרבה כסף ובשביל הכסף הזה כנראה שווה ״לגנוב״ מידע גם ממי שאינו חבר ברשת ולא חתום על שום תקנון שימוש.

מארק צוקרברג סנאט מסך

מעבר לחשיפת עולמה השברירי המדומה של פייסבוק, פגיעות המשתמשים, לרבות בני הנוער והילדים שחברים בה (וברשתות החברתיות האחרות), קרה פה משהו היסטורי שהגיע הזמן שנדבר עליו, בעברית פשוטה. מחפשים חום? אהבה? פרגון? מצרכים נדירים, שבמציאות צריכים לעבוד קשה כדי להשיג, ואינם זמינים בשום חנות או קניון? לאורך השנים, הציעה פייסבוק אלטרנטיבה זמינה, בואו קבלו אותם אצלנו, ובחינם, שבו מול המסך הגדול או הקטן, בבית או ברחוב ואפילו בלי להתאמץ להכיר את האנשים באמת, תקבלו את מבוקשכם.

הליברלים התקשורתיים מדברים כבר כמה שנים על שוק חדש של תקשורת בה כל אחד הוא עיתונאי, מבקר תרבות, משורר, צלם, משווק ומפיץ ואפילו דוגמן. המצדדים ברשתות החברתיות, מדברים על היסדקות המיינסטרים, על יצירת עילית חדשה של אנשי רוח, על מיזוג פריפריות אמיתי, שכן זה ממש לא משנה איפה המקלדת שלך יושבת, במדבר או בניו יורק, במאה שערים או בתל-אביב, יש לך הזדמנות להשמיע את דעותיך, להיראות ברבים ולהגיע לאנשים מפורסמים ללא מאמץ.

לעומתם, המתנגדים לפלטפורמה הזו, נתפסים כשמרנים. המתנגדים (שרובם, בישראל לפחות, נמנים על הסקטורים הדתיים יותר על מפת הזהויות), טוענים שמדובר באחיזת עיניים, פתח להתמכרות, בזבוז זמן (המשאב היקר ביותר של האדם המודרני) ושרלטנות אתית, מוסרית ומקצועית (שכן קשה מאוד לסנן מידע ולהגיע לסטריליזציה מוחלטת בפיד).

מארק צוקרברג מסך

המתנגדים נשענים על ההשלכות הפסיכולוגיות של השימוש המואץ בפייסבוק, על התנתקות מהמציאות, על היחלשות הכישורים החברתיים של המשתמשים ועל מחיר החשיפה ובראשה, הפגיעה בפרטיות. כי בפייסבוק, כידוע, המשתמשים הם המוצר. אנשים מוכרים את עצמם, את עיסוקיהם וכישרונם לכל דורש ללא תמורה למעט, עצם החשיפה עצמה ותשומת הלב המגיעה בעקבותיה. אך למעשה, זהו סוג של תרמית כי הפערים בין העולם הווירטואלי לעולם המציאותי, הולכים וגדלים כשהם נפגשים. כלומר, יכול להיות שתרכשו חברים שמישהו יראה לכם בפייסבוק מגניב למדי אבל שימו לב לפרט קטן, במציאות הוא עשוי להתגלות כנמושה גמורה.

רכישת חברים בפייסבוק, דומה לכל הרכישות האחרות באינטרנט, כולן מפעילות את הדמיון, אבל כשהן מגיעות בדואר, למציאות, הן לרוב מאכזבות למדי. כך או כך, איש לא מתווכח עם עובדות. הרשת הצליחה לבסס את עצמה בלו״ז היומי של רובנו בקלות יחסית. לצד הסחת הדעת, הנגישות להמון, ותחושת הפרת הבדידות המדומה, פייסבוק זו במה ומי שמיטיב ללהטט בה, זוכה לקהל אוהד.

אלא שלמעשה, כוח המחשבה האנושית המופעל בפייסבוק, נמדד כשווה ערך לזמן ואנרגיה, כשמקמטים את זה, זה שווה להרבה כסף (שבזבזתם), כי המציאות הווירטואלית שואבת את האדם מהמציאות הממשית ולעיתים אף משעבדת אותו אליה וזה מחיר גבוה למדי עבור פרסום. תכפילו שעה ביום, ב-7 כפול 4 כפול 12 ותגלו כמה שעות השקיע מי שנכנס מידי יום לרשת החברתית לשעה.

מארק צוקרברג ומשפחתו צילום פייסבוק

כחברת פייסבוק, לא הייתי זקוקה לשימועים של מארק צוקרברג, לעדות והחנופה האינטרסנטית שלו כדי להבין את המלכוד. הספיקו לי בכירי פייסבוק, שהעידו על המניפולציות של פייסבוק כבר לפני חודשים רבים. חלקם אף מחקו בהדרגה את הדפים שלהם (פייסבוק לא מאפשר לעשות את זה בקלות, בניגוד למה שחושבים, אי אפשר פשוט לקום וללכת). וכך, בהדרגה, הפסקתי לכתוב באריכות ובהדרגה, תמונות חדשות ששיתפתי הפכו לשחור לבן. בעקבות התפוצצות הפרשה, נמנעתי מכתיבה בעמוד שלי במשך תקופה ארוכה (ובינינו, לא הפסדתי כלום) וזה לא אומר שנגמלתי מהג׳ונגל האנושי בפייסבוק לגמרי, אבל זה כן אומר שחשבתי על זה ושכיום, אני מגדירה את זה מאפס למאה.

יש לך פוסט אחוז טראפיק שיוצר אצלך סחרור ומיד אחר כך נפילה. או פוסט שכתבת מלוא הרגש, מתוך צפייה שהרגש הזה יעבור הלאה, ולפתע, דממה. את ה״אפ״ ״דאון״ הזה קשה מאוד לתרגם או לאזן במציאות. מעבר לכך, מעבר למקלדת אין הבעות פנים. אתה יכול רק לדמיין את הרגשות של האחרים ובהיעדר הבעות פנים, אין מצמוצים, אפשר לשקר. אייקונים לא באמת משקפים מצב רוח, רגש, גלי חום או תחושה וכך, בחסות הדמיון נוצרת אשליה, או בזבוז זמן וחשיכה, תלוי בעמדה שלכם. הזמן המושקע בפייסבוק לעולם לא יהווה תחליף לעולם הרגש האמיתי, לא גושפנקה מקצועי או אמנותי, תואר לימודי, כסף או חשוב מכל, חברי אמת. תמונת נרקיס בפייסבוק, לעולם לא תעביר את הריח של הפרח.

מארק צוקרברג פייסבוק

לכן אולי, רצוי שפרשת קיימברידג׳ אנליטיקה, שידועה גם כפרשת קו המים של פייסבוק, תחקק בהיסטוריה האנושית כצומת היסטורית. לא רק פוליטית, חברתית אלא כצומת שהחזירה את החברה, לשאלות החשובות, על מהות התקשורת החברתית, מקומה בחיינו ויכולתנו לעצב באמצעותה אינטלקט (דיסאקדמי) בעידן טכנולוגי חדש. רגע בתוך ההפיכה, שאפשר לעצור ולשאול, האם המציאות הווירטואלית הזאת באמת שווה את האנרגיה המושקעת בה? האם היא שולטת עלינו בתת מודע, בלי שנוכל באמת לווסת או לרסן אותה? האם לא כדאי, להגביל את השיטוט בה? על הטרלול (תרתי משמע), אפשרות הפצת השנאה והרוע, לצד האהבה המופרזת והטוב המוקצן מצד זרים, אני בכלל לא מדברת. רמות הדופמין, הדיכוטומיה הדעתנית וקלות הדעת והאצבע על המקלדת, הפכו במרוצת השנים למפלצתיות והיו צריכות להרתיע את ההמון ולהדליק נורות אדומות מזמן. בדיוק כמו שכתבו חז״ל ״הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם״ ואני סבורה, שפייסבוק, לא רק מוציאה אותנו מהמציאות, אלא היא הדוגמה המוחשית לאיך אפשר לצאת מהעולם בקלות יחסית.

 ** הכותבת היא מרלין וניג, מבקרת הקולנוע של סלונה