להיות פנתרה ולסלול את הדרך לשינוי

החלטנו שדי לקפוא על השמרים ורק לג'נגל בתוך המציאות כפי שניתנה לנו. החלטנו לא להסתפק בתקרת הזכוכית ויצאנו עם המיזם "PANTHERA", חלל עבודה ומועדון לנשים מקצועניות יחיד מסוגו

מאת לימור דהאן
"אף אם אין בכוחנו לבחור מאין הגענו, ביכולתנו לבחור לאן אנחנו הולכים" (משפט ההשלמה עם קשיי ההתבגרות, של צ'ארלי, גיבור הסיפור "כמה טוב להיות פרח קיר" מאת סטיבן צ'בוסקי), יום האישה הבינלאומי שצוין שבוע שעבר, הוא תזכורת להתבונן בדרך בה אני מתנהלת כאישה וכאמא לילדה קטנה. עד כמה אני שבויה, בלי לשים לב, בקונספציות שאינן משרתות אותי ואותה. עד כמה אני משלימה עם מציאות, לעומת, היכן יש ביכולתי ליצור שינוי. עבורי, עבור בתי, עבור נשים ועבור העולם. בסדר הזה בדיוק.
בתי בכיתה א'. היא מאוד "גירלי". אי אפשר להאשים אותי או את האמא השנייה שלה, בעידוד לוורוד, לשמלות ולבובות. ואיכשהו יש לה מלא מאלו אבל, היא רשומה לחוג כדורסל, ילדה אחת בקבוצה גדולה של בנים. לעתים מצטרפת עוד חברה אחת וזהו. כשביקשה שאקנה לה כדורגל, לא היססתי. ביקשה נעלי כדורגל כחולות – ברור! לא כי בא לי להפוך אותה לבן, מתה על ה"גירליות" שלה אלא כדי לנתץ קונספט שכבר התחיל לחלחל בה. הנה משפטי המפתח שאני שומעת מפיה בשנתיים האחרונות: "בנים חזקים, בנות חלשות. בנים כחול, בנות ורוד, בנים חכמים, בנות לא. בנים כדורגל, בנות מטבח. בנים שווים, בנות לא" זה לא החינוך שהיא מקבלת מאיתנו.

לימור דהאן צילום יחצ

שיח יום האישה הביא אותי לשאול, עם יד על הלב, האם אני עושה מספיק כדי להבהיר לה שלבנים ובנות יש אולי תחומי עניין שונים, אבל ביכולות, אנחנו זהים. ועניתי לעצמי – לא. ממש לא. האם אני שמה לב מספיק למסרים הנחבאים שמגיעים ממני ומהסביבה ומקבעים את הנחיתות המגדרית שלה? גם לא. למשל, האם אני מתקנת את מדריך הכדורסל שקורא לבנים "גבר" ולבנות "חמודות" – לא.
אבל עשיתי החלטה קטנה: בפעם הבאה שאני נכנסת לחנות משחקים וצעצועים, אשתהה מול המדפים עליהם אוטומטית פסחתי עד כה – משחקי בנים. אולי אקנה לה איזה טיסן להרכבה (2018, לא צריכה בכלל להיות הפרדה בין מדפי בנים ובנות) היא תגדל (חמסה חמסה) לנערה ולבחורה צעירה, לתוך עולם נתון. העדשה דרכה היא תתבונן בו ובמקומה בתוכו, תהיה זו, שלפני כולם, אני ליטשתי ולא בהכרח ליטוש 100%. באיזה מצב מגדרי יהיה העולם בעוד 10 שנים, אינני יודעת. בטח שאינני יודעת אילו סטראוטיפים מגדריים היא תפנים עד בגרותה, שלא לדבר על כמה צלקות שמקורן ביחסים שלנו יעטרו את ליבה. כאן נכנס משפט הפתיחה של פוסט זה. מעל הכל, זה המסר הכי חשוב ממני אליה – "לא בחרת ילדתי מאיפה התחלת, אבל מכאן והלאה, הבחירה שלך" .

גלית בן שמחון פנתרה צילום: יחצ

זו עמדה של אחריות אישית, זו עמדה סלחנית לחומרי הגלם ולמה שהיה, של החלטה לצאת מהחמימות הקורבנית, זו עמדה שלוקחת את החיים כסדרת אתגרים אינסופית, כמשחק, כמסע מסקרן, במקום כאוניה שנאבקת 24/7 לא לטבוע בים סוער. כולנו, הנשים, קיבלנו בירושה את המציאות כפי שהיא היום. ברמה אישית וחברתית. מה אנחנו עושות כדי לשנות אותה – עבור עצמנו, עבור ילדינו, עבור נשים ועבור עולם טוב יותר?
"הם" לא יעשו כלום. למרות שיש בניהם רבים שעושים, ולמרות שבראיה קדימה, כדאי להם מאוד. אך "הם" לא חייבים. עלינו הנשים, האחריות לשים גבול היכן שצריך ולסמן יעדים וחזון. ואנחנו אלו שצריכות לצעוד במסלול ששרטטנו. פנתרה, המיזם החדש שאני כה נרגשת להיות חלק ממנו כמייסדת, פורע את הצ'ק של מחשבותיי אלו. באמצעותו, שותפותיי ואני, עם כל הנשים שיצטרפו אלינו למסע, נשרטט את המסלול, את דרך להטבעת חותם כבעלות מקצוע, כנשות קריירה, כבנות אדם, כאמהות. אנחנו שואפות לשנות חוקי משחק, לשדרג אותם. להביא לעולם איכויות שלנו יש, איכויות שמתבטאות בגאון מול צאצאינו ומול בני זוג, אך נעצרות שם ואנחנו מקבלות את המעצורים.
בפנתרה, החלטנו שדי לקפוא על השמרים ולא רק לג'נגל בתוך המציאות כפי שניתנה לנו. החלטנו ליזום, לעשות צעד קדימה. למתוח את גבול המציאות ולא להסתפק בתקרת הזכוכית. החלטנו לעבוד קשה הרבה יותר ולאהוב את זה. החלטנו שאנחנו יכולות. החלטנו לבחור לאן אנחנו הולכות. זו המורשת שהייתי רוצה להנחיל לבת ה- 7 שלי. שתהיה פנתרה.
** הכותבת, לימור דהאן, היא מייסדת וסמנכלית תוכן של PANTHERA. המיזם נועד לחולל מהפכה לנשים מקצועניות וליצור חלל עבודה ומועדון לקידום נשים מקצועניות, היחיד מסוגו בארץ ובעולם, המבוסס על מודל הפעלה ייחודי של חלל עבודה משותף ואישי, קמפוס וחממה לניהול מעשי, נטוורקינג, מועדון בערב, הכול תחת תחת קורת גג אחת.