דינא דמלכותא - הבלוג של סמדר דקל נעים

אין מדינה לאהבה

החיפוש אחר תחליף לרבנות יוצר מציאות חדשה. אחרי טקס החתונה האחרון שערכתי, לפני שבועיים, כשירדתי מהבמה מצאתי את עצמי מול חבר כנסת לשעבר. אמר לי "יישר כח, כל הכבוד, זה היה מאד מוצלח". עניתי לו "מה שאתם לא עושים בכנסת, אנחנו עושים בשמחות". כן, אפשר להיות אופטימיים, לאט לאט, שנה אחר שנה, דונם ועוד דונם, השינוי כבר כאן.

סמדר דקל נעים

02/08/2012


המעבר בין ט' באב וט"ו באב מסקרן אותי. מהאבל הכבד עוברים לשמחה. מזיכרון החורבן, שנאת החינם, יוצאים לכרמים לחגיגת האהבה.

המקורות הקדומים לציון ט"ו באב כחג הקשור לאהבה טמונים אי שם בימי המקרא. בעקבות סכסוכים שבטיים, נדרו בני ישראל נדר שלא לתת את בנותיהם לבני שבט בנימין. השבט כמעט ונכחד, עד שבני ישראל התעשתו, נחפזו להציל את שבט בנימין ואישרו לבניו להגיע בט"ו באב אל כרמי שילה ו"לחטוף" כלות. הבנות לבשו בגדים לבנים ויצאו לחולל בכרמים לאור הירח המלא, מתרגשות לקראת המפגש עם אהוביהן. (הסיפור המקראי "פילגש בגבעה", מובא בספר שופטים, פרק כ"א). הסיפור התנ"כי קושר את החג לכרמים, לבציר הענבים של הקיץ, לאהבה שמחה וחופשית. את הקשר בין הכרמים לאהבה ובין הגפן לשמחה, אנו מוצאים במגילת שיר השירים ובמקומות נוספים בתנ"ך, ובהתאם מסומל בכוס הברכה בטקס החתונה.

אחד המסרים המעניינים של החג הזה הוא מסר ערכי וחברתי של שיוויון וביטול מעמדות - "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (רוקדות) בַּכְּרָמִים..." (משנה, מסכת תענית). הבנות, השאילו אחת לשניה שמלות, כולן בלבן, כביטוי לשיויון בין המעמדות, שלא לבייש את מי שאין לה, לכולן זכות שווה למצוא אהבה.

המחוללות בכרמים: ציירה אהובה קליין (c)

בשנים האחרונות, מתחדש מעמדו של ט"ו באב כ"חג האהבה", ה"וולנטיין" היהודי – ישראלי. זהו חג שחודש ע"י הציבור החילוני בפסטיבלים של מוסיקה, הופעות, לילות לבנים בים. מי לא זוכר/ת את ליל האהבה בחוף צמח? גם בציבור הדתי זוכה החג לעדנה ומקיימים בו ערבי פו"פ, וכמובן, גם חתונות.

אבל בואו, נרגע רגע מהשמחה הגדולה. כי כשמפרקים את זה לגורמים, מתברר שאין לנו יותר מידי על מה לשמוח. קולולו וטרולולה, אין מדינה לאהבה. אני מציעה להתייחס לט"ו באב כהזדמנות ל"תיקון עולם". תיקון העוול של היעדר זכות בסיסית, שלא באמת קיימת לנו במדינת ישראל - הזכות להכרה באהבה והגשמתה, והזכות להקים כאן משפחה.

על הצמד חמד "דת ומדינה" בהקשר של נישואין וגירושין, כתבתי בפוסט הראשון שלי "להתחתן נכון בארצנו". ולכבוד ט"ו באב, הנה ההרחבה.

החוק במדינת ישראל קובע כי אדם יכול להינשא רק ע"פ "הדין האישי" החל עליו. דין העדה הדתית אליה הוא שייך. כלומר, אזרחי המדינה יכולים להינשא רק לפי כללים דתיים. יהודים ויהודיות, יכולים להינשא רק לפי כללי ההלכה היהודית (כך גם המוסלמים לפי הדין השרעי, והנוצרים לפי דיני הנצרות).  הזכות להינשא, לקשור את חיינו עם אדם אחר/ת, וכלפי העולם כולו, קיימת לאזרחי המדינה, רק אם הם עומדים בכללי המהדרין שבמהדרין, של משפט עברי עתיק יומין, אשר מופקד, בידיו של ממסד דתי אורטודוקסי ובידיו בלבד. הרבנות הראשית לישראל.  

אם בכל מדינות המערב מיסוד הנישואין הינו עניין אזרחי-משפטי, והטקס ה"דתי" הוא וולונטרי ויכול להתקיים או לא להתקיים, כאן בישראל, המצב הוא הפוך – הטקס הדתי הוא זה אשר יוצר את המעמד האזרחי- משפטי של זוגיות ורק דרכו ניתן לקבל "מעמד", "סטטוס" של נשוי/ה. הטקס הוא חובה ואם הוא לא מתקיים ע"פ כל הכללים, ובכפוף לכל האיסורים, הוא לא תקף, והמדינה לא מכירה בו.

אז אמנם אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר חרטה על דגלה שיויון בין המינים וחופש דת ומצפון, אך בפועל, נתונים יהודי מדינת ישראל לרודנותה של הרבנות החרדית ברובד האישי ביותר, במרחב הפרטי של הקמת משפחה או פירוקה. חוסר היכולת להפרדת דת ומדינה בסוגיה זו מהווה פגיעה בוטה בזכויות אדם בסיסיות וטבעיות - הזכות להינשא והזכות לזהות אישית ותרבותית. כך מוצאים עצמם זוגות צעירים, עומדים תחת חופה, עם אדם שמייצג ממסד ותפיסת עולם שזרה להם, לשם החותמת ובשם המסורת.

סעיף 16 להצהרת זכויות האדם של האו"ם קובע כי "המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה של החברה והמדינה". עוד קובע הסעיף כי "כל איש וכל אישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם".
לא  צריך יותר מידי הסברים כדי להבין שהעקרונות הללו לא מיושמים כאן. בפועל יותר ויותר זוגות מודרים מהזכות להינשא כאן. ובין אלו שכן יכולים להינשא, עוד ועוד מחפשים דרך מפלט ממדרגות הרבנות, כי שם, אין זכויות שוות במעשה הנישואין ובביטולם.

"בן לוקח בת ובת לוקחת בן, הרבי אמר אסור להתחתן"... גדלנו על שיר הילדות הזה. הוא הוטמע בנו. במסגרת כל יתר ההרגלים הגרועים שלנו כאזרחים כנועים, הגיע הזמן שנקלוט שאת המנגינה הזאת צריך להפסיק! מוכרחים להפסיק ולשתוק, להפסיק לשתף פעולה עם הסדר עקום, ולכתוב שיר חדש.

תקציבי ענק מממנים את המועצות הדתיות האמונות על רישום וטיפול בענייני נישואין וגירושין. מאות אלפי אנשים בשנה מקבלים שירותים מממסד שהם אינם מאמינים בו, וככל שהזמן עובר, סולדים ממנו יותר ורק מחפשים להתרחק. סמכות דתית מבצעת הליך מנהלתי שמאפשר רישום אזרחי, המקנה זכויות  וחובות משפטיות, וכל  זאת בניגוד לכללי צדק טבעי, בניגוד למסמך המכונן של מדינת ישראל, בניגוד למגילת זכויות האדם. הטיעון  המרכזי של הרשות המחוקקת לשמירת המצב כך במסגרת "הסטטוס קוו" הפוליטי, הוא שכך תימנע "התבוללות" ותתחזק "אחדות ישראל". הרבנות הולכת ומתחרדת, האיסורים נהיים יותר ויותר נוקשים. ההתבוללות, אם היא מתקיימת, מתקיימת בכל מקרה. ואחדות העם, כן, אחלה אחדות יש לנו פה.

אז מי פסול/ה ומי מודר/ת?

ליידיז פירסט – נשים.

אני לא יודעת מה איתכן, אבל מעיון חוזר בתמונות החתונה שלי ובוידאו, אני נזכרת שבטקס החתונה שלי ושל אהובי, אני, שמעלום לא שתקתי יותר מידי, אני, הדעתנית, המתווכחת, הלומדת, עמדתי שם תחת החופה, מסביבי משפחתי, חברותיי וחבריי, ואשכרה שתקתי. התכסיתי בהינומה, הושקיתי, קודשתי. בעלי, שקיבל אותי לקניינו, הוא זה שדיבר. הוא שתה, השקה, ענד, קידש, ובסוף גם שבר כוס. הוא גם חתם לפני כן על הכתובה שלפיה, הלכתית, הועברתי מבעלותו של אבי לבעלותו שלו. אגב, כל טקס החתימה הזה נעשה בחדר שבו ישבו גברים וגברים בלבד. גם ב "מעשה הקידושין", ענידת הטבעת, היו שני עדים "כשרים", שניהם גברים. משום שנשים, ע"פ ההלכה היהודית, אינן כשרות למתן עדות. כך, שלצורך העניין, גם עם כב' הנשיאה בדימוס דורית בייניש היתה החברה הכי טובה של אמא שלי, היא לא יכולה היתה לשמש עדה למעשה שביני לבינו. היום, כשאנחנו אוטוטו בחגיגות הבת מצווה לארוע המכונן הזה, אני מבינה שזה די מוזר וחבל שזה לא היה אחרת.

בשנים האחרונות, הודות למציאות חדשה של טקסי חתונה יהודיים שיויוניים, יותר ויותר זוגות דורשים לשמוע קול כלה תחת החופה. שתיקת הכלות היא תופעה שמובנית טקסית, חברתית, ותרבותית, בארוע שנחשב "מקודש" בחברה שלנו. זו תופעה שאנו הנשים מוכרחות לעקור מן השורש, אם אנחנו באמת רוצות להתקדם לעבר חיים בחברה שיויונית אמיתית.

זוגות מכל גווני היהדות, חילוניים, רפורמים, קונסרבטיביים, ותתפלאו, גם בקרב הציבור האורתודוקסי הנאור, בציבור הציוני- דתי, מבקשים לאתגר ולחדש את טקס הנישואין, ולהפכו לשיוויוני, ומוצאים לכך אפילו פתרונות הלכתיים. (חופה עוקפת רבנות - מאמר של יאיר אטינגר, "הארץ").

"הרי אתה מקודש לי". קול כלה. צילום: שירה וייס

אם כן, המוטיבציה לחיפוש אלטרנטיבה נובעת מהשאיפה לייצר שיויון בין בני הזוג במעמד הטקסי ובעיקר מניסיון להבטיח כי בגירושין, לא יצטרכו בני הזוג לעבור את מסכת הייסורים הכואבת והקשה של הרבנות, שם חוסר השיויון בין גברים לנשים הוא מובנה. זוגות רוצים לשמור על עצמם, "לגדר" את מערכת היחסים ביניהם ולהרחיקה ממערכת משפטית הזויה, סכיזופרנית, שמגדירים אותה מושגים מורכבים וקשים להבנה כמו "מרוץ הסמכויות", "סרבנות גט", "עגינות", "ממזרות", "גט מעושה" ועוד, כי מה להם ולזה? נוצר מצב אבסורדי, שהדרך הבטוחה ביותר לשמור על עצמנו מהרבנות בגירושין, היא פשוט לוותר על הזכות להרשם כנשואים במדינה.

פסיקת ביהמ"ש העליון איפשרה מעקף מסויים וחייבה את משרד הפנים לרשום נישואין אזרחיים שנערכים ע"פ חוק במדינה אחרת. אלא שגם בועה זו התנפצה, היות ואלו שברחו מהרבנות בכניסה לנישואין, מגלים שכדי לפרק את החבילה, הם נאלצים להיכנס בדלת הראשית של הרבנות ישר לאולמות בית הדין הרבני. ככל שיותר זוגות כאלה נפרדים, כך הולכת ומסתבכת הפסיקה הרבנית לגביהם, ומתברר להם שהסיכון ממנו ברחו כשעלו על המטוס לקפריסין שמחים וטובי לב, עדיין בועט, חי וקיים.

פסולי ופסולות חיתון:

בישראל שלנו קיימת תופעה שערורייתית (אנחנו ולבנון באותו סירה בעניין הזה) - אזרחים שאינם יכולים להינשא במדינת אזרחותם.

"חסרי דת" קוראים להם. האוכלוסיה הגדולה ביותר במצב זה היא של כ 300,000 עולים מחבר העמים שהוכרו כיהודים לצורך חוק השבות, אך אינם מוכרים כיהודים ע"י הרבנות לצורכי נישואין וקבורה. זו קבוצה מודרת, מיעוט שהולך וגדל (כי ילדים של אמהות חסרות דת, גם הם חסרי דת), של אזרחי המדינה שחיים כאן, עובדים כאן, שמשרתים בצהל, אך מופלים לרעה באופן גס וקיצוני כשמודבר בזכותם הבסיסית ביותר - הזכות להקים משפחה בישראל.

בקבוצת הפסולים נכללים גם אלה שעברו גיור רפורמי / קונסרבטיבי / גיור צה"לי או כאלה שהגיור שלהם נפסל על ידי הרבנות מכל מיני סיבות שונות ומשונות. ורגע לא סיימתי, יש עוד - כהנים וגרושות, ממזרים/ות, הומואים, לסביות, וכמובן שגם זוגות מעורבים.

הנה סיפור - שירה ואלכס (שמות בדויים) הכירו באוניברסיטת חיפה בפקולטה לרפואה. היא, ילידת פתח תקווה, בת לאמא אורטודוקסית ולאב חילוני – שומר מצוות. הוא, עלה לארץ עם הוריו ואחותו כשהיה בן 7. גדל בנתניה, התחנך בבי"ס למצויינות, קצין ביחידה קרבית בצה"ל. מלח הארץ. האהבה פרחה, והזוג החליט להינשא. אלא שאז נפתחה בפניהם הדלת לדרך ייסורים של הליך "בירור יהדות" כדי לוודא שאלכס "כשר" להינשא לשירה, היהודיה הכשרה. אלכס התבקש להביא את הוריו, את כתובתם (שאין להם כי נישאו בנישואין אזרחיים), אחרי שחקרו וביקשו לזמן את הסבתא ולשמוע אותה מדברת יידיש, וביקשו עוד ניירות ועוד תעודות לידה של ההורים והסבתות, כבר מועד החתונה הלך וקרב. גן הארועים, ההזמנות, הצלם, הדי ג'יי, כל הגשעפט מוכן, ועדיין אין אישור. שירה ואלכס לא יכולים להינשא בישראל, לא כדת ולא כדין. סיפורים כאלה אנחנו שומעים יום יום מזוגות שפונים ל "הֲוָיָה" ומבקשים מאיתנו פתרון. בסה"כ הם רוצים להתחתן במדינה שלהם.

יש פתרון:

אנחנו חברה מאד יצירתית. גם לתסבוכת הזו, נמצאו הפתרונות. המצאנו את הנישואין הלא רשומים, קומבינה שנקראת "ידועים בציבור": זוגות שחיים יחד, ללא טקס, עם חוזה או בלעדיו. או, כאלו אשר בוחרים בטקס "פרטי", טקס "ריבוני" כפי שאנחנו עורכים ב"הֲוָיָה". בדרך הזו, מפנים גב לרבנות מצד אחד, אבל מתקרבים לתרבות ולמסורת מצד שני ולא מוותרים על החופה, היין, הברכות, וכל הדברים היפים והמוכרים, שהופכים את הטקס לטקס יהודי וישראלי, ואת החתונה, לשמחה שלמה.

תכלס, מדובר בטקסים הנערכים על אדמת ישראל, טקסים שאינם מוכרים ע"פ חוק, אבל עדיין, נותנים גושפנקא הצהרתית, חברתית ותרבותית. ואם אתם ממש מודאגים מההלכה, אפשר להיות רגועים, כי לפי ההלכה, מספיק איש שמקדש אישה בדבר השווה פרוטה ובפני שני עדים. להגדרה "טקס פרטי" נופלים גם טקסים הנערכים ע"י רבנים מזרמי היהדות הפלורליסטיים -  קונסרבטיבים, רפורמים, חילונים (וגם רבנים אורטודוקסים ו"נאורים"). ההערכה היא שמדובר בכ 2000 טקסים בשנה, אך אין על כך נתונים, כי כאמור, זה לא נרשם במרשם.

החיפוש אחר פתרונות יוצר מציאות חדשה. אחרי הטקס האחרון שערכתי, לפני שבועיים, כשירדתי מהבמה מצאתי את עצמי מול חבר כנסת לשעבר. אמר לי "יישר כח, כל הכבוד, זה היה מאד מוצלח". עניתי לו "מה שאתם לאא עושים בכנסת, אנחנו עושים בשמחות". כן, אפשר להיות אופטימיים, לאט לאט, שנה אחר שנה, דונם ועוד דונם, השינוי כבר כאן. ובכל זאת, מה עוד אפשר לעשות? חשוב להרחיב את המודעות הציבורית למצב, תוך חיזוק תחושת הלגיטימיות והתוקף התרבותי והמשפטי של שלל אפיקי הנישואים האחרים הקיימים מחוץ לרבנות. אחד הפרוייקטים הכי חשובים של הֲוָיָה בעיני, הוא "סדנאות כלולות"- אנו מפגישים יחד מספר זוגות ליום שכולו לימוד ושיח על טקס החתונה היהודי. נותנים להם מידע על המשמעויות המשפטיות של זוגיות בישראל, ומציידים אותם בכלים לעיצוב טקס שמשקף את זהותם, כדי שיוכלו לבחוא את הדרך שמתאימה להם.

יוליה וסטס. ט"ו באב בסינמטק ת"א. צילום: Muperphoto

אז יש מגוון אלטרנטיבות לזוג שאינו מעוניין, או אינו יכול, להינשא דרך הרבנות. צריך רק לרצות לאהוב ולהאמין שאנחנו יכולים, ושמגיע לנו להיות חופשיים.

בשלוש השנים האחרונות, חברו "הֲוָיָה" ועמותת "פישקא" לחגיגות אהבה תל אביביות בט"ו באב. בכל אחד מהפסטיבלים המאד מושקעים הללו, התקיים טקס נישואין של "הויה", לזוג פסול חיתון. בהזדמנות זו, אני מרשה לעצמי לברך את אולגה וניקו, סטס ויוליה, אינה ופאבל, ביום נישואיהם. ולשבח אותם. אותם ואת כל יתר הזוגות שבחרו לקחת את הטקס שלהם לידיים, על האומץ להיות בעלי הבית של הטקס, ולעמוד על זכותם/ן להינשא בארצם/ן ובדרכם/ן.

אז לכבוד ט"ו באב אני מציעה שנלבש לבן, נרקוד לאורו של הירח המלא, נשמח, נאמין שכולנו שווים, ונזכור שיש לנו עוד דרך לעבור עד שנוכל לממש באופן חוקי את הזכות הבסיסית לאהוב, להתמסד, ולהקים משפחה, ולהיות, באמת, עם חופשי בארצנו.

חג אהבה שמח