ביקורת הסרט: ''חוטים נסתרים''

סרטו השמיני של פול תומאס אנדרסון, מעומד לששה פרסי אוסקר והשני בשיתוף פעולה עם השחקן המופלא דניאל דיי לואיס, אפוף למדי שמנסה לבטא מארג עשוי היטב של מערכת יחסים מורכבת

מעט מאוד פעמים יצא לי לשבת באולם לב סמדר ולראות אנשים יוצאים באכזבה מסרט. השבוע כשזה קרה, זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שייזכרו לי היטב. דניאל דיי לואיס לא ראה כדי להיעלב, איך הסרט החדש בכיכובו, מפזר תחושת ״לאות״ על מרבית מהצופים, שלא הגיעו ערוכים למסע התעתועים הנפתל.

סרטו השמיני של פול תומאס אנדרסון, מעומד לששה פרסי אוסקר (ביניהם תסריט ובימוי) והשני בשיתוף פעולה עם השחקן המופלא דניאל דיי לואיס ("זה ייגמר בדם"), הוא סרט אפוף למדי שמנסה לבטא מארג עשוי היטב של מערכת יחסים מורכבת. הסרט באופן כללי דורש סבלנות שעשויה להעיק, על קהל צופים מסוים.

חוטים נסתרים דניאל דיי לואיס צילום: יחצ

לונדון של שנות ה-50 היא פרק זמן מרתק לשחזור בהיסטוריה הקולנועית, ולכן גם בהיבטים אסתטיים של הסרט, ישנם אלמנטים מרהיבים ביופיים. מה גם שהסיפור, מעמיד במרכזו את עולם האופנה התקופתי. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס) הוא מעצב אופנה מוערך בקרב הנשים הבריטיות. הוא ידוע ברמת הדיוק שלו, הגימורים והפרטים הקטנים. את העסק המתקתק עם אנסמבל התופרות הנמרצות, הוא מנהל עם אחותו סיריל.

וודקוק, מעבר להיותו רווק מושבע, תלוי באחותו ובסדר היום הקפדני של ההצלחה. אלא שבוקר אחד בעודו בדרכים, הוא מתיישב לאכול ארוחת בוקר במלון דרכים ונדמה שזוהי יריית הפתיחה של הסרט ושל מערכת היחסים המורכבת שתשזר לאורכו.

כשוודקוק מבקש ממלצרית שובת לב (ויקי קרייפס), ששובה את תשומת לבו וחיוכו, כמות מזון בלתי סבירה ומנמק, שהוא רעב. מתעוררת אצלנו הצופים תחושת אי נוחות. האחים גרים מתעוררים לתחייה עם האכלת היתר של המכשפה בהנזל וגרטל (עמי ותמי) ואפילו ש״י עגנון מרחף עם נפתלות מערכת היחסים ב״האדונית והרוכל״ (אסוציאציה מקומית בהחלט).

חוטים נסתרים צילום יחצ

אנדרסון כמובן לא חשב על כל אלו ביצירה הגותית שטווה מולנו, אך רמזים לחוסר שוויון במעמד הזוגי, יחסים של שליט ונשלט (ממש הזכיר לי, במובנים עמוקים, את כוונות המשוררים בסרטיו של רומן פולנסקי), מדכא-מדוכא, נוכחים בהבלטה. אלמה, המלצרית מלאת חדוות החיים, מוזמנת להצטרף לארוחה ושם מתחילה מערכת היחסים הפתלתלה, הכוללת בחינת גבולות והעמדות פנים.

בין הדימויים המובלטים בסרט, נצבת שמלת הכלה. שמלת הכלה, היא מטאפורה לטוהר וסביבה ארוגים החלומות הנשיים בראשיתם, והיא בדיוק רוח הרפאים שרודפת את וודקוק. עם כניסתה של אלמה לחייו, באחת הפעמים שהיא מודדת שמלה, היא מעידה על אחת מהן: ״אני מרגישה שהשמלה הזו תיתן לי אומץ״. כשלמעשה השמלה היחידה שנותנת לבסוף לשניהם אומץ, היא שמלת הכלה.

וודקוק נדרש להשתנות, וכשזה לא קורה מאליו, אלמה מחליטה להתערב בגורל ולרקוח ״כישוף״ משל עצמה. מערכת היחסים ביניהם הופכת אט אט למורכבת ומובנית בקרב על הלב ללא שום היסחי דעת מהדבר האמיתי (הארוטיקה מושתת על האהבה ובמרכזה הקשר הרגשי-זוגי ולא על יחסי המין בין השניים).

חוטים נסתרים צילום יחצ

עד כמה רחוק אפשר ללכת כשאוהבים, עם היציאה מהעצמי, עם המפגן הזוגי מול החברה? אלמה שנאספת בדרכים כמלצרית, במעמד המשרתת, נכנסת לעולם האופנה והופכת למקור השראה ובהמשך לבת זוגו של וודקוק. היא מצטלמת בקולקציית השמלות שנתפרו במידותיה ומדגמנת בסלון בית וודקוק. עובדות אלו לא משנות את העובדה שאי אינה מוערכת בשל אהבתה. במובנים מסוימים וודקוק מתקשה לראות אותה ורק לעיתים נכנע ומיישר מבט. בעוד אלמה, נכנסה להרפתקה הזו בשל אהבה בלתי מוסברת, לוודקוק עצמו, נדמה שאינו זקוק לה ומבחינתו היא עוד אישה, אורחת תקופתית. וכמו בנקמת ירח מר, בשם האהבה, היא בוחרת להחליש את כוחו כדי לזכות בלבו.

חוטים נסתרים מנסה לאתר את התפר המחבר בין גבר לאישה. הוא מנסה לבחון את הפנימיות ואת צדדיה האפלים של האהבה אבל משהו בלאות של הסרט לא מאפשר לנו לקבל מספיק חמצן או קורת רוח להתמלא בתובנות.

חוטים נסתרים צילום יחצ

הסרט נשען על היבטים אסתטיים מופלאים, כגון עיצוב אומנותי, צילומי פוקוס על נשים- כולל הבעות פניהן וקמטיהן המרצדים, צלום קולנועי משובח של אנדרסון עצמו, מאכלים מבעבעים ותשוקות שחולפות כרוחות רפאים. זוהי יצירה גותית מובנית גם במונחים המוזיקליים של הסרט ובכל זאת, משהו במבנה לא עונה על הציפייה מחומרי הגלם העשירים שעמדו לרשותו של הבמאי.

דניאל דיי לואיס מפגין עוצמות משחק (שגורמות לנו שוב ושוב להתגעגע אליו ב״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״ ולקוות שיופיע יותר בקולנוע) וישנו כמובן המיימד הפטאלי של הסרט, אבל אי אפשר, להתעלם מזה, שהיצירה הזו נשרכת, מעיקה ומותירה תחושת ריקנות במשך כמה ימים.

[youtube EE86WjD0TC8 nolink]

כוכבים: 3

מרלנה- עובר+. שיק נשי עוצמתי במרכז אבל, יש אבל.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי