Solche - הבלוג של solche

ואולי... (ג)

*** 9 ישבנו יחד על הספה. רק שתינו. אני לא דיברתי בכלל. גם היא לא דיברה. רק ישבה. מרוחקת. שותקת. והמתינה. היה לי ברור. אני לבד זה לא מספיק. נהיה מאוחר. היא החלה להסתובב בין החדרים בחוסר נחת. לבסוף יצאה מהבית. צעדיה המתרחקים במדרגות. נותרתי לשבת על הספה. עם עצמי. עברה דקה. אולי שעה. אולי […]

solche

20/04/2015


***

9

ישבנו יחד על הספה. רק שתינו. אני לא דיברתי בכלל. גם היא לא דיברה. רק ישבה. מרוחקת. שותקת. והמתינה. היה לי ברור. אני לבד זה לא מספיק. נהיה מאוחר. היא החלה להסתובב בין החדרים בחוסר נחת. לבסוף יצאה מהבית. צעדיה המתרחקים במדרגות. נותרתי לשבת על הספה. עם עצמי.

עברה דקה. אולי שעה. אולי יום. שנה שלמה. אינני יודעת.

הדלת נפתחה. אמא. היא רצה לחדר השינה. דממה. אחר כך רעש. ושוב דממה. ומגירות. ודלתות. ורשרושים של שקית. אנחה כבדה. וחבטה. ושוב דממה.

ניגשתי לראות. היא שכבה על הרצפה. עיניה פקוחות למחצה. כמו איזו גופה שצנחה מהשמיים. שערה הסתור. רגליה המשוכלות. ניגשתי להיעמד מעליה. התבוננתי מטה. "אמא". שום תגובה. לקחתי צעד אחורה. היא נראתה כל כך עלובה. מעוררת רחמים. אלא שרחמיי לא התעוררו. הדם בער בי. כיווצתי את הפה בזעם. הנפתי רגל. העפתי לה בעיטה ישר לתוך הראש. ועזבתי את החדר.

יצאתי מהבית. ירדתי אל הרחוב. רוח. התחלתי לצעוד נגדה. לאט. אחר כך יותר מהר. ואחר כך יותר. ויותר. רצתי. בלי לעצור. בלי להביט לאחור. הרגליים כמו ריחפו להן על פני הארץ. במהירות כזו שמעולם לא ידעתי. גמעתי מרחקים. יבשות. אוקיינוסים. שנות אור. עד שתש כוחי.

נפלתי אל אותה הארץ שעל פניה ריחפתי.

שואפת ונושפת ורושפת ישבתי בצד הדרך. הבטתי מעלה לשמיים. קבוצת עננים עברה מעליי. ממלכות אחרות. רחוקות. לבנות. איך הייתי רוצה להיות פעם בעננים.

רעש מנוע הלך והתקרב. רכב. "ילדה". זיהיתי את הקול. "בואי". העמדתי פנים לא לשמוע. "בואי". קמתי על רגליי. פתחתי את הדלת של הרכב. נכנסתי. והתיישבתי לצדו. הוא העביר יד על ראשי. סובבתי את ראשי שלי אליו. עיניו בעיניי. נוצצות כהרגלן. "אקח אותך אל מקום", אמר. והחל לנסוע. ישבתי. שותקת. ריח הסיגריה. המוכר. הממכר. עצמתי עיניים ושאפתי. ונשפתי. ורשפתי. הרכב נסע עוד ועוד. גלגלים על חצץ. ואני מסרתי את עצמי אל התנודות הקטנות.

10

הוא פתח את דלת הרכב ומשך אותי החוצה. ריח הטבק השרוף פינה מקום לריח חדש. של מלוח. הריאות שלי התמלאו עד כלות. ובחזרה. רסיסי מים סביב. הבטתי הלאה.

הים.

תעתוע. אחיזת עיניים. הכחול העצום הזה שאינו אלא צרור טיפות קטנות. פרוש עד לקו האופק. ישר. כמו סרגל. שאינו אלא צרור גלים גדולים.

שום דבר כבר לא היה משנה. כשצעדתי אחריו, על החול. שום דבר לא היה משנה. קולם של המים המתנפצים אל הסלע. המים האלה. העקשנים האלה. כמו תופי מלחמה. מבשרים על בואו. על לכתו. על חייו. ועל מותו. של הלא כלום. כחול וכחול ועוד כחול מסביב. החושים שלי נטרפו. אני נטרפתי איתם. דעתי נטרפה איתי. והטורף. לצדי.

אינני יודעת מדוע לא חשתי דבר. אך לא חשתי דבר. וכשהבטנו יחד על הים פסעתי בתוך נפתולים נפתלים פתלתלים. נפלאים. של שכחה. או אולי של זיכרון אחר. רחוק. עמוק. זכר ימים. ימי טרם היותי. נעתי לאורך ולרוחב. ובאלכסון. ולמעלה ולמטה. תנועה עגולה. מעוגלת. מתעגלת. הישר והרחק.

"טוב, די", הוא אמר ותפס אותי. את כבר קרובה מידי לקצה. ידו משכה אותי אחורה. בריזה. והשיער שלי התבדר. הוא הניח עליי מעיל. וכיסה גם את ראשי. חזרה אל הרכב. נסענו הביתה.

"תגביר"; "לא". הבטתי בו במבט שחור משחור. "תגביר, אמרתי לך". הוא הביט בי חזרה. ואז הגביר. "עוד". הוא הגביר. "עוד", לא הסרתי את המבט. הוא הגביר בלי לומר מילה.

הסתכלתי החוצה מהחלון. עצים. המון עצים. כל עץ והסיפור שלו, אני מניחה. אחד מהם היה יפה יותר מהיתר. ראיתי אותו כבר מהמרחק. כמה גדול. פרחים שוזרים עצמם אל ענפיו. עלים פורמים עצמם מענפיו. מסתלסלים. ושורשיו. שורשיו, שתופרים את האדמה הזו מתחת. ואת כל האדמות כולן.

הוא עצר ליד הבית. ירדתי מהרכב והוא נסע. לא ידעתי אם אני רוצה לעלות. לראות את מה שהותרתי שרוע על הרצפה. הסתכלתי הצדה, אל הבניין שממול. לא היה שם אף אחד. התחלתי ללכת לעברו. נכנסתי. טיפסתי במדרגות. ולבסוף נעמדתי מול הדלת שלהם. האחים. הצמדתי את אוזניי. חבטות עמומות. כדור שנבעט אל הקיר וחזרה. וקצת דיבורים. של הגדול. ואז הקטן. ושוב הגדול. אמא שלהם. ונביחה אחת.

ירדתי למטה. עברתי את הכביש אל תוך הבניין ועליתי לדירה. נכנסתי פנימה, הישר אל החדר. לא רציתי לדעת. אם היא שם אם לא. דרך החלון רכן אליי העץ שלי. שלח ענף לנחם. ליטפתי את הענף שלו. "אתה יותר יפה מכולם", לחשתי. "ואת... את חברתי היחידה", לחש חזרה.

הענף שלו ליטף אותי. ברוך. עלה קטן נותר בכף ידי. הנחתי אותו על הכר, ואז גם את ראשי.

11

אני עומדת על גל. הוא גבוה כמו שרק גלים יודעים להיות. ועוד הולך ומעצים. רגליי נוגעות בצמרתו. הן סופגות טיפות של ים. גל גבוה עוד יותר מגיח מן האופק. אי שם. אי אז. בתוך הלא נודע. רק אני והגלים. אין בי פחד. אני פרא אדם.

12

הזמן עבר. ימים כלילות כימים. שעת בין ערביים אחת ארוכה. בלתי פוסקת. לפעמים אמא הייתה בבית. לפעמים לא. לפעמים הוא היה בבית. לפעמים לא. אני אף פעם לא הייתי בבית.

משקיפה מהמרפסת על העולם כשרציתי שיראו. ומחלון חדרי כשלא. אינספור דברים התרחשו להם בשולי הרחוב. בבניין ממול. בזה שליד. ובזה מהצד השני. אהבות. ושנאות. וקרבות. חברויות אמיצות. קנאות יוקדות. פחדים גלויים. וכמוסים. תשוקות. חלומות שהתגשמו. כאלה שנמוגו. קבל עם ועולם. בחדרי חדרים. וגם כלב אחד קטן. קטוע רגל.

אינספור דברים התרחשו להם בשולי הרחוב. בשולי החיים.

פעם אחת הייתה שם אישה אחת עם דוכן אחד. ספרים. הבטתי שעות. בסתר. כדי שלא תשים לב אליי. מנסה לפענח את שמותיהם. כמו גנב באפילה. עד שהרימה מבטה אליי וסימנה לי לבוא. הזדקפתי מעל החלון בהשתוממות. היא סימנה שוב. הלכתי אליה. מבוישת קמעה. "בואי", היא אמרה, "קחי את זה", ונתנה לי ספר. לקחתי אותו בשתי ידיים. אמרתי תודה בלי מילים. ורצתי חזרה. נכנסתי אל החדר וסגרתי את הדלת. פתחתי את הכריכה.

... אך בטרם נתחיל, בקשה אחת לי אליכם. אנא, השענו לאחור, עצמו עיניכם, ודמיינו את המקום הכי שונה שרק תוכלו לדמיין. עולם אחר. רחוק. לבן. של ממלכות עתיקות. גיבורים. נסיכות. קוסמים ומכשפים. בעלי חיים שיודעים לדבר. יערות אפלים. שדונים ופיות. ענקים. גמדים. שדות פרחים. ועננים.

שקעתי עמוק אל תוך הספר. בלי להניח. איזה קסם, חשבתי, כשצורות שחורות קטנות על דף לבן מקובצות להן יחדיו. לבדן הן הרי לא כלום. לא הנחתי. עד שסיימתי.

סגרתי את הכריכה והנחתי את הספר על החזה. תחושת ריקנות גדולה אחזה בי. לא. אין עולמות אחרים. קמתי אל החלון. נשמתי נשימה עמוקה. גם לא סופים טובים. עוד נשימה עמוקה. ואז יצאתי מהחדר.

הלכתי למרפסת. להביט קצת. הוא ישב על הספה ועישן. כל כך עלוב. בדיוק כמוה. אם יהיה או אם יחדל. זה לא משנה לאיש. ניגשתי להיעמד מעליו. הוא הרים את ראשו. ידו נשענה על צד הספה. אצבעותיו מעלה. והיא ביניהן.

הצבעתי עליה עם הסנטר. "תן לי אותה"; "מה?"; "תן לי אותה". הוא לא זז. רק הביט בי. הושטתי יד. הוא משך את ראשו לאחור ושאף. לאחר מכן לא זז. גם אני לא. הוא הושיט לי את מחצית הסיגריה שנותרה. ואז הוציא מהקופסא אחת נוספת. חזרתי להתיישב במרפסת.

עצמתי עיניים. הצמדתי אותה אל הפה. ומצצתי. האש בערה וכילתה את הקצה. אפר הצטבר. ואני פלטתי את מה שהפך להיות עשן. שובל ארוך. לבן כמו ענן. מצצתי שוב. אש. אפר. עשן. ושוב. עד שנותר בידיי הבדל. מוללתי אותו בין אצבעותיי והשלכתי למטה. לרחוב. הוא פגע בגזע העץ והתגלגל על המדרכה. הסתכלתי על העץ שלי. יומן חיי חרוט על לוח לבו. והוא נע ברוח הקלילה. בשלווה.

פתאום ראיתי את גורי. הוא היה לבד. התרוצץ לכאן ולכאן על שלוש רגליו. זנבו קשקש. רכנתי למטה כדי לראות טוב יותר. לא היה שם איש. שרקתי לעברו. הוא הביט לצדדים לחפש. אך לא מצא. שרקתי שוב. עד שהרים את ראשו וראה אותי. עם זנבו המקשקש. סובבתי את ראשי. "זה גורי"; "מי זה גורי?"; "הכלב של הגדול"; "טוב"; "הוא לבד"; "טוב"; "אני רוצה שתלך להביא לי אותו"; "הוא לא שלך"; "רק לכמה דקות"; "השעה מתאחרת, ילדה"; "אעשה מה שתבקש".

הוא קם מהספה ויצא מהבית. כעבור כמה דקות שב עם הכלב בידיו. הוא הניח אותו על הרצפה. "גורי", קראתי. הוא רץ לעברי. קרן אור מרצדת. כוכב זורח בשמי הליל. "גורי", קראתי שוב ואימצתי אותו חזק אליי. הוא התמסר בהכנעה. נצמד אליי. עם זנבו המקשקש. "הלילה תישאר איתי".

13

אמצע הלילה. צעקות. הוא. והיא. ושוב הוא. ושוב היא. התכסיתי חזק מתחת לשמיכה. גורי מכורבל לצדי. לא רציתי לשמוע. לא יכולתי שלא. היא סטרה לו. והוא קם ללכת. היא נפלה על ברכיה והתחננה. והוא בשלו. קשה עורף. דלת הכניסה נטרקה. והבכי שלה ליווה אותי עד שנרדמתי בחזרה.

השמש עלתה. ומעט אחריה גם קריאותיו של ילד אחד מבוהל. הכלבלב נבח בתגובה. כן. ידעתי. בלית ברירה. הוא לא שלי.

קמתי מהמיטה אל חדר האמבטיה. שטפתי את פניי. הבטתי במראה. היא הייתה שבורה. פניי התפצלו בין השברים. מנופצות. עשרות עיניים הביטו בי. בורות שחורים.

הורדתי את המבט. ניגבתי את הפנים. יצאתי מהחדר. לקחתי את גורי החוצה, לחדר המדרגות, ושחררתי. הוא רץ אל ידיו. והגדול חיבק אותו חיבוק אמיץ. כמעט בכה מאושר. ואז נעמד מעליו, כיווץ את גבותיו, הכניס את לשונו תחת שפתו העליונה, והיכה אותו מכה קשה על הגב. יללה אומללה. "זו הפעם האחרונה שאתה נעלם, שמעת?". הוא לקח אותו אל הבניין. הם נבלעו בו. ואני חזרתי למעלה.

הבית היה שקט. אבל ידעתי שהיא שם. לא רציתי להיכנס לראות. אבל נכנסתי. רגליה בצבצו, על הרצפה, מהצד השני של המיטה. ניגשתי. היא שכבה שם. דוממת. מדממת. לא ידעתי מה לעשות. ירדתי חזרה למטה. איש לא היה שם. רק גורי, שהביט מהמרפסת שלהם. התחלתי לצעוד ברחוב. לחפש. לא יודעת מה.

שתי הילדות, עם הצמות והשמלות והילקוטים, הופיעו מעבר לפינה. נעמדתי. הן התקדמו לעברי. זזתי הצדה והשפלתי מבט. הן צחקו. הרמתי קצת את הראש להסתכל. עיניי הצטלבו עם עיניה של אחת מהן. היא חייכה אליי. חייכתי בחזרה. כשחלפו על פניי נעמדה. חברתה נעמדה לצדה. "מה את עושה?"; "אני רוצה לתת לה משהו"; "בשביל מה?"; "כי אני רוצה". החברה חיכתה בזמן שהילדה הורידה את הילקוט.

היא הוציאה שטר. "קחי". היא חייכה. עם עיניים טובות. הושטתי יד בזהירות. ולקחתי. "תודה". היא הנהנה בראשה והחלה לצעוד שוב. השתיים התרחקו ממני. מפטפטות. היא עוד סובבה את ראשה לראות אותי. שוב. ואני. אני רק נותרתי לעמוד שם.

14

הילכתי במורד הכביש. כשהגעתי לקרן הרחוב ראיתי חנות קטנה. נכנסתי אליה. הסתובבתי בין המדפים העמוסים. ובסוף החלטתי לקחת שקית קטנה עם עוגיות. הגעתי אל הדלפק. לשלם למוכר. אבל אז ראיתי. מאחוריו. "רק זה?"; "לא, אני לא רוצה את זה בסוף"; "אז מה?"; "תן לי את הקופסא הכחולה"; "את עוד ילדה"; "אז מה"; "את בטוחה?"; "אתה רוצה את הכסף או לא?"; "טוב". לקחתי את הקופסא ויצאתי מהחנות.

חזרתי הביתה. רק כשפתחתי את הדלת נזכרתי מדוע יצאתי לכתחילה. הלכתי אל חדר השינה. היא עוד שכבה שם. בדיוק כפי שהותרתי אותה. שלולית קטנה של דם סביבה. התיישבתי על המיטה. ליד גופה השרוע. או אולי גופתה השרועה. לא באמת ידעתי. לא רציתי לדעת. הוצאתי את הנייר השקוף מעל הקופסא ושלפתי מתוכה סיגריה. הצתתי גפרור. אש. ואפר. ועשן.

אמא לא זזה. היא לא זזה. באיזשהו שלב קמתי מעל מיטתה ויצאתי לסלון. המתנתי שם. אבל היא לא זזה. עברתי משם אל המרפסת. אל המטבח. אל חדר האמבטיה. היא עדיין לא זזה. נכנסתי שוב לחדרה. לא. היא לא. בסוף נכנסתי אל חדרי שלי ונשכבתי על המיטה.

הלילה ירד. ובוקר עלה. פעמיים. ואני, כמוה, לא זזתי.

דפיקה על הדלת.