איילת נחמיאס-ורבין - הבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

על אבי שאיננו והורות בכלל

כשאבי אליעזר נפטר באופן פתאומי לפני שלוש שנים, נשמטה הקרקע תחת רגלינו. לפתע התבהרו לי התחושות שחוויתי עד אותו רגע מן הצד, וידעתי כאב פיזי שחור. כאב שמשדר לגוף "איך ממשיכים מכאן הלאה". אבי הותיר אותנו עם חברה לנהל, אינספור משימות משפחתיות ובעיקר אמא, נחמה תיבדל"א, שאת כל חייה הבוגרים ידעה איתו, והאבל מציף כל […]

איילת נחמיאס-ורבין

21/10/2010


כשאבי אליעזר נפטר באופן פתאומי לפני שלוש שנים, נשמטה הקרקע תחת רגלינו. לפתע התבהרו לי התחושות שחוויתי עד אותו רגע מן הצד, וידעתי כאב פיזי שחור. כאב שמשדר לגוף "איך ממשיכים מכאן הלאה".

אבי הותיר אותנו עם חברה לנהל, אינספור משימות משפחתיות ובעיקר אמא, נחמה תיבדל"א, שאת כל חייה הבוגרים ידעה איתו, והאבל מציף כל נים בגופה.

בזמן השבעה, כשאנחנו עוד בהלם מוחלט מסרטן הריאות שהפך אותנו ממשפחה שלמה למשפחה חסרה לנצח, אמר לי חבר חכם: "כשאת חושבת כמה קשה להתייתם מאבא כמו שלך רק בגיל 37, תחשבי שיש אנשים שלא זכו לאבהות כזו אפילו 37 דקות בחייהם....".

האמירה הנוגעת ללב של אותו חבר, שחסר אבהות מחבקת ומעצימה, לא ניחמה אותי אבל גרמה לי לחשוב מהי הסיבה שאבא שלי היה הורה כל כך משמעותי.

אנחנו מנהלים מרבית חיינו הבוגרים מאבק רגשי עם ההורים – גם אם הוא אינו גלוי, הוא שם. במלוא אונו. לא להיות דומים, כן להיות דומים, אהבו אותנו מספיק, לא אהבו, בטחו בנו, לא שחררו את החבל, כן נטעו ביטחון, נטעו יותר מדי ביטחון.....ואני לא יודעת לומר מה בדיוק אבא שלי עשה כדי שאפרד ממנו כמעט בכל שיחת טלפון ב"אני אוהבת אותך", וכך אכן הסתיימו שיחותינו. אני חושבת שהוא ידע כמה אני אוהבת ומעריכה אותו. זה לא דבר מובן מאליו בכלל ביחסי הורים-ילדים. למרות שיונתן, בני, רק בן 4.5, הוא כבר מעניק לי שיעור הגון ביחסי אהבה-כעס אלה.

ואם בכל זאת אני מתעקשת להבין מה נתן לי אבא, איש מתוק, חכם ומקסים שהותיר בצניעותו המוני אוהבים אחריו, אני יודעת שכהורה הוא פשוט אהב אותי כפי שאני. ממש. ולמרות שלא כל אחת מתכונותיי היא מקור לגאווה, הוא לא עסק בשיפוט, לא ביקורת, והמתין בסבלנות עד חלוף השיגעון. כשהייתי צועקת, הוא היה אומר לי בפנים טובים, שאחד הדברים הכי חשובים שהוא למד בחיים זה שאפשר להשיג הרבה יותר בקול שקט ובוטח; הצעקה הייתה בעיניו מפלט של חולשה. אני זוכרת אותו צועק מעט מאוד פעמים בחייו, והרגשתי שהוא לא אוהב את זה, זה לא שחרר אצלו כלום, אפילו לא את הכעס. ואני צועקת לפעמים.....לצערי, עדיין. ובכל צעקה מהדהד באוזני קולו של אבא "בשביל מה...?".

הוא לא היה איש רגוע. אל תטעו. בכל זאת סלוניקאי. אבל הוא היה משרה על סביבתו ביטחון עצום, פשוט שיהיה בסדר. וביום קבורתו, הסתכלנו סביב אל תוך הלבבות השבורים שסביבנו ולרגע לא היינו בטוחים שיהיה בסדר.

תקופה ארוכה אחרי, לפחות שנה, הכל היה לא בסדר. ואז הבנו שהוא הקנה לנו כאדם, כהורה וכאיש משפחה, כוחות הרבה יותר גדולים מכפי שנדמה, וכלים לחיים, שאם רק נאמין מספיק נוכל לחיות בעזרתם טוב הרבה יותר. למשל, היה לו כישרון מיוחד להבדיל בין עיקר לטפל בחיים. הוא נלחם על מה שחשוב, וויתר על מה שצריך. או היכולת הנפלאה שלו להיות תעשיין ולדאוג לעובדים, אולי לעיתים יותר ממה שדאג לעצמו, לצערי. הוא דיבר מעט ועשה הרבה. יותר מכפי שידענו. הוא היה איש עמוס מטלות אבל אהב למצוא רגעי חסד בדברים הטובים של החיים – בארוחות גורמה מעשה ידיו (כן, גם בשלן אדיר, יעידו חבריו וחבריי), באמבטיה הראשונה של הנכד (מסורת רבת שנים שנקטעה רק אצל אחייני, אלעד המתוק, הקרוי על שמו), בכוס עראק אחר הצהריים אצל סבתא שלי, שרה מקפה תמר.

אבא שלי אהוב, רק דבר אחד לא אקח מחייך ברשותך, את כך שדאגת תמיד לכולם ומעט מדי לעצמך. היית ועודך העוגן שלנו. גם באינותך האימתנית.