לפרוץ את הבועה

במה באמת כרוך תהליך חזרה בשאלה? בתיה דורון חשפה את המהפך באורח חייה בפוסט שסחף את הרשת. "אפשר לשלב. את המסורת שאת אוהבת עם סווטשירט עדכני, את שבת קודש ואת לאונרד כהן, את חג שמח ופוסטר של אליס קופר על הקיר"

מאת בתיה דורון
כשאת גדלה כילדה חרדית, את לא רואה שום דבר מחוץ לבועה שלך.
שלטי החוצות, בר רפאלי שמרוחה על כל עמוד גבוה, בנים מסוקסים בפוזה מפתה עם בושם אקראי כלשהו, מכנסי ג׳ינס בחלון ראווה או גופייה עם ניטים בגלגל בגדים מסתובב בשלושים שקלים.
את לא רואה את זה.
השלטים עוברים לידך, החנויות הן של חילונים ואת חרדית אז את לא מתקרבת ולא מסתכלת ולא מהרהרת. הצווארון הסגור שלך נראה לך כמו תפארת הבריאה, ואת בטוחה שבזמן שאת מתעלמת מהחצאית הקצרה בחלון הראווה של רנואר, אלוהים למעלה מוחא לך כפיים.
החילונים שהולכים ברחוב נראים לך מסכנים שעוד לא גילו את האמת, הגויים בכלל הם מוקצה, ובנים הם מחוץ לתחום עד השידוך שלך, שאלף שקל מכל צד ושדכנית אחת יסדרו לך אם רק תמצמצי.
בועה.
ומישהי שאלה אותי איך זה לחיות בבועה הזו, ואיך זה מרגיש לצאת ממנה אחר כך.
אז בואו ואגיד לכם משהו מפתיע.
כשאת בבועה – טוב לך, ממש טוב לך, כי את לא מכירה משהו אחר. החרדים שמפגינים ברחוב ומעצבנים חצי מדינה הם ״החבר׳ה״ שלך, הרבנים עם הזקנים הארוכים יודעים בדיוק מה טוב לך ואת לא מתחבטת בשום שאלה או קושיה. הכל ברור, הכל כתוב, הכל תחום בתורה ומצוות וחולצה מכופתרת ושמירת נגיעה. וזה קל. למרות שזה גם קשה.
וכשאלפי חסידים שרים שיר מרגש על הפאראנצ׳עס הלב שלך נמס, וכשבחור חמד עם פאות ושטריימל מגניב אלייך מבט אסור את מתרגשת נורא. וזה פשוט לך, ברכות השחר בבוקר, הקידוש בערב שבת, החלות של אמא ודברי התורה של אבא. זה פשוט לך, המורות בסמינר, המנהלת הקשוחה וזה שיש לך פלאפון כשר לשיחות בלבד.
וכשאת יוצאת אז מה?
כשאת יוצאת זה קצת מסתבך.
כי את עדיין אוהבת את אלוהים, יותר מתמיד אפילו. אבל החצאית שלך מתקצרת והמכנסיים נכנסים לך לארון והחולצה שלך פתוחה מעבר לעצמות הבריח. ואת שומעת מוזיקה לא רק חסידית פתאום, וכשבן מחייך אלייך את משיבה לו בזהירות נבוכה, וכשהוא מחבק אותך את נמסה לגמרי ואז את מחפשת רק את זה כל הזמן, מרוב שזה היה לך מופלא וחסר.
בתיה דורון
והחרדים מהחבורה שלך מתחילים להפריע לך לנסוע לאוניברסיטה (אוניברסיטה?! שייגעצית!) שלך, והשיער שלך כבר לא אסוף בקוקו מתוח אלא מתפזר לך על הכתף בגלים. ופתאום בר רפאלי מסתכלת עלייך, והגבר קצר הזיפים בשלט החוצות מעורר בך מחשבות זדון בלתי מוכרות. ופתאום יש לך חברים מכל קצוות הקשת, חרדיות שנשארו חברות שלך (למרות שאסור להן כי ״התפקרת״ אז הן עושות את זה בשושו) מבית הספר הישן, בנות מהאולפנה הדתית לאומית שלמדת בה וחברים חילונים מתוקים שפגשת בפייסבוק או בערבי חברה שהתחלת ללכת אליהם בנסיון לגבש לך מסגרת אחרת משלך. ופתאום הכל לא מאד ברור, כי כל העולם פתוח בפנייך, כל האופציות. ואת טסה לטייל באיטליה שאין בה קברות צדיקים ולא רק לאומן, ואת לובשת בגדים צבעוניים ונעליים גבוהות וליפסטיק זועק, ואת כל כולך במסע עצמי של חיפוש וגילוי וזה מופלא ומבלבל.
ואז מגיעים הלבטים החשובים באמת.
כמו – האם אני שומרת שבת כי ככה אמרו לי? או כי ככה אני באמת מאמינה?
ואת אוכלת את הפסטה הלא ״כשרה למהדרין״ בפעם הראשונה בחיים שלך, ואת בטוחה שתצא יד משמים ותשרוף אותך כי מה קרה לך. ואת מקשיבה למרצה חילוני שאומר שאלוהים הוא אופיום להמונים ואת מתקוממת נורא אבל גם לא יכולה לתהות האם במקרה, יש מצב שהוא צודק.
ואת לא יודעת במה את מאמינה או על ברכי מה חונכת.
ו- האם אני שומרת נגיעה רק כי חינכו אותי שמגע בכלל או מיניות בפרט, זה מוקצה?
לבטים, ספקות ורגשות אשמה.
אבל לאט לאט זה מתחיל להסתדר.
את מבינה שיש אנשים שמקטינים את אלוהים למידות שלהם, והוא גדול הרבה יותר מזה.
ואת מבינה שהוא לא מסתכל עלייך במבט ביקורתי מלמעלה ואומר – נההה, בתיה הזאתי, לא הולכת עם חצאית ארוכה מספיק.. אז אני לא מקשיב לתפילה שלה״.
את מבינה שהוא מת עלייך גם כשאת מבולבלת. ויש עוד עולם שלם שאת לומדת להכיר ושזה לגמרי בסדר.
וכשאת עושה קידוש ואוכלת חלה ודגים ברוטב מול אור צהוב של נרות שבת, למרות שאת עם מכנסי ג׳ינס, אלוהים מוחא לך כפיים.
ואת מבינה שלא צריך לזרוק הכל ולהפסיק להאמין.
כי אפשר לשלב. את המסורת שאת אוהבת עם סווטשירט עדכני, את שבת קודש ואת לאונרד כהן, את חג שמח ופוסטר של אליס קופר על הקיר. ואת מדליקה נרות שבת ונהנית מחיבוק של איש אהוב לידך. ואת לומדת שאפשר. אפשר לשלב תפילה להשם הטוב עם חצאית מעל הברך וליפסטיק זועק. אפשר לשמור על עצמך אבל עדיין לתת חיבוק ידידותי לחברים שאת אוהבת. אפשר לחיות כרגיל ולהמשיך לאהוב את מה שמרגיש לך נכון.
בעצם – אפשר הכל, וככה זה הכי יפה.
כי אלוהים מושלם יש רק אחד, ואותך – מבולבלת, אוהבת, מחפשת, גם יש רק אחת. והוא יצר אותך, והוא יודע מה עבר ויעבור עלייך בכל הפעמים והחיים והגלגולים. והוא יודע שיש לך מסע לעבור והוא מחזיק לך את היד עד שתגלי מה באמת טוב לך, והוא יחזיק אותך כשתיפלי, וינצנץ לך בעיניים כשתביני, וינחם אותך כשתבכי. והוא שם איתך כשאת לומדת על עצמך ועל העולם, וכי זה עד כמה שהוא מאמין בך.
״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'״
שנזכה להרגיש, אמן.
שבת שלום
** הכותבת, בתיה דורון, העלתה את הפוסט במקור לדף הפייסבוק

גוף ונפש
כתבות, חדשות ודעות על הקשר שבין הגוף לנפש, איך לשמור על הבריאות, הכושר והאושר האישי