ובכל זאת: למה נזכרתן עכשיו?

בסופשבוע האחרון שתי נשות תקשורת הפילו פצצות: אושרת קוטלר חשפה הצעה מגונה שקיבלה לכאורה מאלכס גלעדי לפני 25 שנה וסילבי קשת הצהירה בפייסבוק שטומי לפיד ניסה לאנוס אותה. הבעיה היא שאין מה לעשות עם המידע הזה

אושרת קוטלר, צילום: יח"צ

בתקופה האחרונה נשים וגברים רבים בכל העולם חושפים בפתיחות כיצד הוטרדו, הותקפו או קיבלו הצעות מגונות בשלב כלשהו בקריירות שלהם. הלך הרוח ב-2017 מאפשר זאת לאחר פרשת הארווי ויינשטין והקמפיין הוויראלי metoo# שהתפשט בארץ ובמסגרתו סלבריטאיות רבות חשפו חוויות לא נעימות מעברן. זהו צעד חשוב ומשמעותי המאפשר לרבים להתבטא בחופשיות, לעורר מודעות ולהוביל שיח אקטיבי בכל הנוגע לתקיפות מיניות והנה, רק בסופשבוע האחרון היו לנו שתי נשות תקשורת שחשפו כל אחת מהן וידוי משלה. הראשונה היתה אושרת קוטלר, שסיפרה בשידור איך קיבלה לפני 25 שנה הצעה מגונה מאלכס גלעדי (מנכ"ל קשת בזמנו) לאחר שעברה בהצלחה ראיון להגשת תוכנית אצל אותה הזכיינית. היא סיפרה שהוא הציע לה ש"תפנה את הערב" וכשהסבירה לו שהיא נשואה, הוא התעקש לדבריה וענה "את לא יודעת שככה מתקדמים בטלוויזיה?". סילבי קשת גוללה בפוסט בפייסבוק כיצד טומי לפיד קרע את שמלתה, הפיל אותה לרצפה וניסה לאנוס אותה.

הסיפורים של שתיהן הגיעו לכל אתר חדשות ונמרחו בכל עיתון מוביל והפכו לאייטמים הלוהטים של שישי-שבת. גלעדי לא הגיב לטענותיה של קוטלר ולפיד, מה לעשות, לא זמין כבר כמה שנים ולא יכול למסור את הצד שלו לדברים מאחר והוא כידוע, מת. העם התפצל, ממש כמו ערוץ 2, לשתי קבוצות, באחת עודדו ותמכו בשתי הנשים ("כל הכבוד!") ובשנייה העבירו ביקורת ("למה נזכרתן עכשיו?") ולמרות שהשאלה "למה עכשיו?" נתפשת כלא הולמת, חצופה ופוגענית – היא בלתי נמנעת. מבלי בכלל לשפוט את האינטגריטי של שתיהן, אין לנו מה לעשות עם המידע שחשפו כיום ואף אחד לא יכול לבדוק, לחקור ולהביא ראיות או הוכחות שיתמכו או יפריכו את דבריהן. מבלי לדעת מי צודק ומי אשם, אנחנו לא אמורים לרצות לחיות בעולם בו שמם של אנשים נפגע רק על סמך וידוי בשידור או פוסט בפייסבוק.

אושרת קוטלר (צילום מסך)

כיום גלעדי אינו מנכ"ל קשת וגם קוטלר מודעת לכך שאיחרה את הרכבת ולו נזכרה לפני היא היתה יכולה אולי לעזור לנשים רבות שעבדו שם. זה נכון, אבל קוטלר שתקה, החליקה אותה והתקדמה בדרכה וזאת זכותה. אחר כך היו שנים בהן גם יכלה לדבר על ההצעה המגונה אך שתקה. לציין את שמו של גלעדי לא תעזור לאף אשה כעת ואם כבר, יהיו גברים חזקים בעמדות מפתח שעלולים לומר לעצמם "טוב, לא נורא. אם אציע למישהי הצעה מגונה מקסימום יחשפו את שמי בעוד 25 שנה". גם אם גלעדי היה מגיב לדבריה, זה היה מילה שלו נגד שלה וזהו. כששואלים מתלוננת "למה נזכרת עכשיו?" זה לא נובע בהכרח מזלזול למה שחוותה או מתוך מחשבה שהזיכרון האנושי לא יכול להתעורר באיחור אלא מתוך ההבנה שאם מדווחים בזמן אמת, ניתן לעשות משהו מועיל עם ההאשמות ולעזור לנשים אחרות בפועל. בניגוד למה שחושבים, לזמן יש משמעות רבה וקריטית גם לעשיית צדק כי ניתן לאסוף עדויות וראיות. גולשות רבות היללו את קוטלר "איזו אמיצה" אבל האמת היא שאין פה אומץ. כשיש לך מה להפסיד – זה אומץ. אילו קוטלר של אז היתה מתלוננת על התנהלותו הלא אתית לכאורה של גלעדי היא היתה אמיצה (יש שיגידו טיפשה כי אולי הקריירה היתה נפגעת אבל עדיין אמיצה) אבל כיום מדובר באשת תקשורת מצליחה וחזקה שלא יכולה להיפגע ממנו. אם המטרה היתה לעורר מודעות אז ניתן היה לספר את הסיפור גם בלי שמו מאחר ולא ניתן לדעת מה קרה שם.

הסיפור של קשת בעייתי בהרבה. העיתונאית הוותיקה בחרה בפייסבוק לחשוף ניסיון לאונס, עבירה פלילית חמורה לכל הדעות, כאשר ידעה שהצד השני לא יכול להגיב או לתת את הצד שלו למקרה, תנאי הכרחי בכל משפט תקין במדינה דמוקרטית. מספיק להציץ בתגובות בפוסט של קשת ולקרוא את אלה שטענו "איך היא יכולה לזכור בכלל מקרה מלפני כל כך הרבה  שנים?", "היא רק מנסה לפגוע ביאיר" לאלה שטרחו לכתוב לה "אני מאמינה לך". כן, חברים, פייסבוק הפכה לרשות השופטת והגולשים הם המושבעים החדשים מטעם עצמם. קשת מצטיירת גם לטעמי כאשה אמינה, אז מה?כאילו שאמור לעניין מישהו אם חבר וירטואלי כזה או אחר מאמין או לא. על סמך מה מתבססת האמונה? הרי, אין ראיות, אין הוכחות ואין תהליך משפטי תקין להאשמה חמורה שכזאת. כל מה שנשאר זה פוסט ויראלי בפייסבוק שחושף תיעוב ליאיר לפיד והאשמה רצינית כלפי לפיד האב שלא ניתן להפריכה. אז למה היא בכל זאת נזכרה עכשיו? כי לדבריה, כפי שביטאה בפוסט אחר שפרסמה, בעבר לא היו מתייחסים ברצינות לטענותיה. יכול להיות, הזמנים היו אחרים וסביר לניח שלפיד היה תוקף אותה חזרה והסאגה היתה הופכת לקרקס תקשורתי (כמו עכשיו) אך המשטרה היתה צריכה לחקור וזה עדיין תפקידה, גם אם אנחנו חושבים שלא.

במקרים של קשת ושל קוטלר, אין זה זכות הציבור לדעת מידע חד צדדי. אנחנו אמורים לחתור לאמת השלמה ולא לקצר הליכים ברשת. כל האשמה כלפי אדם אחר, שאינה מתבססת על עובדות מוכחות, היא שיימינג, גם אם אנחנו מאמינים להן.