להיות אמא לילד שמן

אמרתי לה, שלילד שמן שמנמן בריא מוצק, חשוב לדעת שאבא ואמא מבינים שקשה לו. בדיוק כמו שלהם קשה. ילד כזה חייב לדעת שאבא ואמא לא מתביישים בו

דריה כנף, עו"ד www.dariacanaff.com

11/09/2017


היום דיברתי עם אמא של ילד שמן: היא סיפרה לי על ההתמודדות שלהם, על המשקל שכל הזמן עולה, על ההימנעויות שנלוות להשמנה, על הניסיון העדין התמידי, לראות מה הוא צריך ואיך אפשר לעזור לו.
ואילו אני מצידי, סיפרתי לה על החוויה האישית שלי, של להיות הילדה הזו, אי שם בשנות השמונים:
סיפרתי לה על ילדה שמגיל 10 אכלה לפי תפריטים: מרזי מורית, שומרי משקל, נקודות, גרמים.
ילדה ששמעה את הלב שלה דופק בגרון לפני שהיא עלתה על המשקל בקבוצת ההרזייה, ואיך כל הערך העצמי שלה נשזר במספר שהופיע עליו:
אושר עילאי אני עוד אכבוש את העולם סטייל, כשיורדת קילו, דיכאון ושנאה עצמית תהומית כשעולה 200 גרם.
ילדה שהלכה עם חברות לקנות ג'ינס, ליוויס, וכשכולן התלבטו בין כחול לתכלת ורצו לתאים למדוד, היא הלכה בשקט בשקט למוכרת ולחשה לה באוזן את המידה שלה, הגדולה יותר, וכל הזמן הסתכלה לצדדים שהחברות לא יראו.

סיפרתי לה, את מה שאני מספרת לכל אמא של ילד שמן, שמנמן, מלא, בריא, תפוח, מוצק, גדול לגילו, או כל מכבסת מילים אחרת.
אמרתי לה, שילד במצב הזה, צריך לדעת דבר אחד בלבד: שאבא ואמא אוהבים אותו כמו שהוא.
שלמרות שהוא נשבר ואכל פתאום בורקס,
שלמרות שהוא כבר מתנשף אחרי עלייה הכי קצרה במדרגות,
שלמרות שכל הזמן צריך לקנות לו בגדים חדשים,
שלמרות שהוא תמיד רעב,
שלמרות שהוא לא ספורטיבי ולא תנועתי ולא אוהב לצאת החוצה, ומעדיף לשכב בבית מול הטלביזיה, על הספה, עם כרית על הבטן,
שלמרות כל אלו, הוא עדיין אהוב.
ולא סר חינו בעינינו.
ואנחנו לא כועסים עליו על ההשמנה.
ובטח ובטח לא מאשימים אותו, במצב שהוא נקלע אליו.

ילד שמן

אמרתי לה, שלילד שמן שמנמן בריא מוצק, חשוב לדעת שאבא ואמא מבינים שקשה לו.
בדיוק כמו שלהם קשה.
ושהוא לא יכול לשנות את זה!
ילד כזה חייב לדעת שאבא ואמא לא מתביישים בו.
ולא משווים אותו לדני, הילד של השכנים, שהולך להמון חוגים של ספורט ו"רואים עליו שזה עושה לו טוב".
ילד כזה חייב שאבא ואמא יידעו שהוא מאד סובל, ושזה סבל יומיומי.
שכשכל החברים שלו מורידים חולצה בים, הוא מתבייש. ובהתחלה הוא היה בא ולא מוריד, ועכשיו הוא כבר הפסיק ללכת.
ושלמרות שהוא אמר "לא תודה" על העוגה שהוציאו בשבת, וכולם חייכו אליו ואמרו לו שכל הכבוד, עדיין הוא חלם עליה כל היום. כן, ככה הוא. ילד שחולם על עוגות. ושכל הזמן הוא הרגיש שהוא הפסיד משהו, היה לו ממש חסר משהו בגוף, פיזית. ובסוף בלילה הוא נשבר, וקם מהמיטה והלך למקרר ואכל אותה ככה, בעמידה.
ושיידעו, שהוא מקנא תמידית באחים שלו. איך זה שהם יצאו כל כך רזים ורגילים? הוא לא מבין. וזה אוכל אותו מבפנים, ההבדל הזה שכל הזמן עומד ביניהם. והוא כל כך כל כך נעלב, כשלהם תמיד מורחים שוקולד על הכריך, ולו מורחים גבינה לבנה כי זה יותר "בריא".
והמבט הזה של האכזבה, כשהוא עוד פעם אומר שלא בא לו לצאת לטיול עם הכלב "כי חם". המבט הזה, הוא מכאיב לו. הוא רואה שאתם מתרגזים עליו. הוא רואה שזה מכעיס אתכם שהוא משמין.
הוא גם בטוח שאתם נגעלים ממנו. ומזה שהוא מזיע כל הזמן. הוא מרגיש את זה במבטים וזה עושה לו מאד עצוב בלב.
וכבר כל הזמן יש לו חור כזה בבטן, של כאב.
כאב עמוק על זה שהוא ככה כמו שהוא.
וכמה שהוא מבטיח לעצמו ונשבע ונודר נדרים, הוא לא מצליח לשנות את זה.
ואפילו אם הוא מצליח להתאפק שבוע, בסוף הוא תמיד נשבר.
זה חזק ממנו.
וזה כואב לו כל כך.
כל הזמן.

בטן שמנה

כשאני מסתכלת היום על תמונות שלי, מכיתה ד', ז', ט', אני רואה ילדה כל כך מתוקה. באמת מתוקה ויפה ועדינה.
אני לא רואה ילדה שמנה.
אני רואה ילדה ששקלה, אולי, 5 קילו יותר מהחברות.
אבל היא סיפרה לעצמה, והסביבה סיפרה לה כל הזמן, במבט, במילה, בהערה, שהיא שמנה.
ילדה שהלכה לכל מקום עם תחושה שמשהו בה לא בסדר.
ילדה שכולם אמרו לה: "יש לך פנים כל כך יפות, לא חבל?"
והיום היא יודעת, שהדבר היחיד שחבל, זה שבכלל אמרו לה את זה.

היום אני יודעת לחבק את הילדה הזו.
להיות עבורה הורה מקבל, מכיל, אוהב, מבין.
ובדיוק בגלל זה, בכל פעם שאני רואה הורה לילד שמן, אני מספרת לו את כל מה שחוויתי והרגשתי כילדה מלאה, שמנמנה, תפוחה, בריאה, לא חבל.
וממש מקווה בשביל הילד הזה, שאבא ואמא, שאוהבים אותו נורא, ושקשה להם מאד, ושהם באמת באמת מנסים,
יבינו אותו קצת יותר אחרי זה.
אותו ואת כל מה שהוא עובר, אפילו אם הוא לא מספר.

אני שולחת היום חיבוק גדול, לכל הילדים "המלאים" ולכל ההורים "הבריאים".
אני רואה את הלב שלכם, ויודעת שאתם מנסים. כל אחד ממקומו.
ושלא תמיד אתם מצליחים.
בבקשה, זכרו, שגם זה שמולכם, נמצא בדיוק באותו מקום.
ונסו לאהוב, אתכם ואותו.
ככה, כמו שאתם.

** הכותבת, דריה כנף, היא עורכת דין. הפוסט עלה במקור לדף הפייסבוק שלה