michal - הבלוג של מיכל חסקלוביץ

אנושיות

שאנחנו חושבים על נסיעה ברכבת, כילדים זה תמיד מצטייר כמשהו מאוד פסטורלי והרפתקני, כאשנחנו גדלים אנחנו מגלים את יעליות הזמן וההתחמקות מין הפקקים, ולזה מוסים את הניחוח המקסים של זכרונות הילדות...אך משהו לפני כמה ימים לא הזכיר לי ניחוח מעודן שכזה, לא היה דומה לשום זיכרון חביב, אך לבטח היה הרפתקה

מיכל חסקלוביץ

25/09/2011


שאנחנו חושבים על נסיעה ברכבת, כילדים זה תמיד מצטייר כמשהו מאוד פסטורלי והרפתקני, כאשנחנו גדלים אנחנו מגלים את יעליות הזמן וההתחמקות מין הפקקים, ולזה מוסים את הניחוח המקסים של זכרונות הילדות...אך משהו לפני כמה ימים לא הזכיר לי ניחוח מעודן שכזה, לא היה דומה לשום זיכרון חביב, אך לבטח היה הרפתקה:
בתאריך ה22.9.2011 נסעתי ברכבת ישראל,
בבוקר היתה לי ישבה ב9:00 בבית יהושע אשר אליה הגעתי ב10:30 אך זאת אני מבינה עקב העיצומים.
בשעה 15:15 הגעתי לרכבת בבית יהושע וקניתי כרטיס לעכו על מנת שאני אראה את הקבוצה שאותה אני מנחה במסגרת עבודתי עם מתנדבים מחו"ל,
בשעה 15:25 היתה אמורה להגיעה הרכבת. אך היא הגיעה ב16:10 לערך וזאת הבנתי כי זה עקב העיצומים...
בשעה 16:50 יצאנו מבנימינה... עליתי על רכבת שלא היתה ככל הנראה לעצור בתחתנת בינימינה, ומכוון שכך אף נסע לא ירד, בבנימינה המתנו כבר ל 3 רכבות...אז היו על הרציף כמות אנשים שמיועדת לשלוש רכבות של יום חמישי... הקרונות היו גדושים עד אפס מקום, פילסתי את דרכי לעמוד באחד המעברים בתוך הקרון....הגענו אחרי תזוזה איטית של הנהג לחוף הכרמל שם הוא עצר וירדו אנשים והיה טיפה פחות צפוןף.
ואז לאחר שעברנו את לב המפרץ הנהג עצר, הייתי בטוחה שמדובר בעוד הפגנת מחאת העיצומים, אך הנהג לא זז גם לא לאחר רבע שעה וגם לא לאחר חצי שעה....
בינתיים בקרון, היתה בחורה שהתחילה לבכות, והיא אמרה לי שהיא לא תצא מפה בחיים, הנכתי שהיא ככל הנראה סובלת מקלסטרופביה, אז הושבתי אותה ונתתי לה ללגום מיים, והרגעתי אותה הסבתי לה כי היא תיהיה בסדר, והסברתי לה עד כמה היא אמיצה.
לא עברו 10 דקות ופתאום אישה אחרת בקרון החלה להרגיש לא טוב.. משהו החל לצעוק "יש לה צירים,ישל הצירים!"
ביקשתי ממשהו שיתקשר לאנבולנס, והרמנו לאישה את הרגלים, כי כמעט לא היה לה דופק, היה מזגן, אך כנראה הסטואציה היתה מחניקה...
שתי הילדות הקטנות של האישה החלו לבכות מבלי להפסעק במשך למעלה משעתיים, והדודה של הילדות האחות של האישה הרגישה חסרת אונים והחלה לבכות, ודיברה בטלפון עם קרובי משפחתה... היה מאוד קשה לכשהגיעה האנבולנס לחלץ את האישה מהקרון.. הילדות לא חדלו לבכות חיבקתי אותן חזק כדי שלא יראו את כל האדרלמוסיה הנוראית שמתרחשת שאמא שלהן במרכזה.
לאחר כ4 שעות בערך יצאנו מהרכבת אני הבנות הדודה ועוד שאר הנוסעים שעדיין נותרו ברכבת. לא האמנו שזה אמיתי לא האמנו שזה לא היה פיגוע טרור.

המעשה שהתרחש היה קשה, אין לי בעיה עם מחאות להיפך אני מבינה שצריך אותם לפעמים כדי שדברים יזוזו, אך מה שהתרחש ברכבת היה זהה בקנה מידה כמעט לפיגוע, רמת הטרואמה שאנשים חוו, היתה קשה.
ברמה האישית שלי כמיל עברתי לחיפה לפני כשלושה שבועות , עקב הצעת עבודה בעכו. ופעם בשבוע אני עובדת גם ממשרדים שיש לנו בבית יהושע.
השיקול שלקחתי הוא שאני אוכל להתנייד עם רכבת לכל מקום, ושאני יודעת שלפעמים הרכבת מאחרת אבל זה דברים שלרוב ניתן לספוג.
השיקול שלי עכשיו הוא האם אני באמת מסוגלת לסמוך על רכבת ישראל, התנהגותו של נהג הקטר היתה התנהגות שלא אחראית ולא תקינה בעליל, גם למאבק יש דרכים וחוקים, הוא חצה כל גבול מוסרי. ההתנהגות שלו משקף התנהגות של אנשי רכבת ישראל ושל העבודים ברכבת ישראל, ועל כך כרבת ישראל אני מצפה ללקחית האחריות המלאה לאירוע.
אני מתביישת להיות אזרחית מדינת ישראל שאילו הם האנשים שעובדים בשרתי הרכב שלה.

אשמח שתיידעו אותי איך בכוותכם לוודא שמקרים כמו המקרה הנורא שאני חווית אתמול לא יחזור על עצמו.

בברכה,

מיכל חסקלוביץ