הדינוזאורית - הבלוג של בתיה טולדנו

בצד של הפסדובלה

שנת 98, תיזכר אצלנו בחבר'ה כ'שנת ההתמסדות'. כמעט כל שבוע, חבר אחר חבר היה שובר ת'כוס. ואנו – בן זוגי ואנוכי- באים לשמח חתן וכלה.  ואני כהרגלי בקודש, תמיד מאלו שרוקדות ומפזזות (בשלב הזה אין עדיין צורך לחשוש מפריצת דיסק -חלילה-, צוואר תפוס, או נטילת כדורים להסדרת קצב הלב). כמה אהבתי לקרוע ת'רחבה, לפעמים היה צריך להזמין גרר […]

בתיה טולדנו

29/09/2018


שנת 98, תיזכר אצלנו בחבר'ה כ'שנת ההתמסדות'. כמעט כל שבוע, חבר אחר חבר היה שובר ת'כוס. ואנו – בן זוגי ואנוכי- באים לשמח חתן וכלה.  ואני כהרגלי בקודש, תמיד מאלו שרוקדות ומפזזות
(בשלב הזה אין עדיין צורך לחשוש מפריצת דיסק -חלילה-, צוואר תפוס, או נטילת כדורים להסדרת קצב הלב). כמה אהבתי לקרוע ת'רחבה, לפעמים היה צריך להזמין גרר כדי שאשב לאכול את המנה העיקרית ולאפשר לזוג המאושר לרקוד את הסלו הראשון עם 'שייבה' לצלילי ארמגדון, או עם שיר הסלו הכי ממוחזר של הניינטיז .... Will Always Love You של ויטני יוסטון- עליה השלום.

וכאן המקום להזכיר שברוב החתונות, לא שוכח הזוג הטרי לתת מקום של כבוד גם לאורחים הבוגרים של החתן והכלה, הכוונה ,כמובן, לחברים של ההורים. לכבודם, מתחיל הדי ג'י בקובץ "שירי פסדובלה".
או אז...פורץ לרחבה גבר שנראה בשנות ה-50' המאוחרות לחייו, עם שיער מדובלל לראשו ומתחיל לפזז על הרחבה לצלילי שירי הפסדובלה כאילו אין מחר...ואנו- כצופים מהצד- מסתכלים בגיחוך על צעדיו המגושמים והמסורבלים מוטורית, כאילו בזה עתה נחת מאפולו 11 היישר לרחבת הריקודים.

אחרי דקה, אגלי הזיעה מבצבצים על מצחו, ומשם ממשיכים לחוג בעיגולים, תחת בית שחיו. ולנו- הצעירים- הוא נראה כל כולו כחייזר הגדוש במנת יתר של לחות ים תיכונית. אך, הוא בשלו.... הוא כבש את הרחבה יחד עם בת זוגתו. והיא לובשת לבן ,כאילו אין מחר, כשאבעבועות הצלוליט נראות מכל עבר ומאיימות בהתקפה מתפרצת מבעד לחצאית. שניהם נמצאים עכשיו בסרט "קזבלן" או "ריקוד מושחת" בגרסת המתבגרים. ואנו, מתבוננים מהצד על זוג "חתונת הכסף" שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת, מגחכים על העוז והאומץ לתפוס לנו '"הצעירים" ככה, בלי בושה את הרחבה ומסמנים לדי ג'י החצוף בתנועות וסימנים שיחזור כבר במנהרת הזמן לעידן שלנו, כך ש'הזוג הצעיר' ימהר בטובו לפנות את הרחבה.

לפני מספר חודשים, בן זוגי ואנוכי, הגענו לחתונה. גם הפעם ,כהרגלנו בשנים האחרונות, נדבקנו לכיסא, אכלנו והתבוננו מהצד על החבר'ה הצעירים שגודשים את הרחבה באנרגטיות ומקפיצים טקילות.
ואז הוא מיישיר אלי מבט ואומר. "בתיה, עכשיו אנחנו בצד של הפסדובלה". 

אז כמה קשה להיות היום בצד של ה"פסדובלה"? ובעיקר, כשאת אישה. תכל'ס, היום אנחנו הרבה יותר חכמות משהיינו, יש לנו יותר ניסיון חיים ופרופורציות. אנחנו מבינות שאנחנו לא יכולות לשנות אנשים וזה גם לא מעניין אותנו... אנחנו עסוקות בלחיות את החיים, מתוך ההבנה הפשוטה שהם כה  שבירים ונפיצים. וכן, אנחנו משתדלות לקחת את הבאסה בסבבה ולא מפחדות לצחוק גם על 'גיל המעבר' ועל גלי החום הגואים להם כצונמי.

ועדיין, הדרך בה אנו רואות את עצמינו, שונה מאוד מהדרך בה הסביבה מביטה בנו. נשים בוגרות, הן עדיין, מוקצה מחמת גיל. לא אחת, נזרקת לעברי הערה מבחורה צעירה בסגנון של "בא לברך ויצא מקלל': "איזה קטע שיש לך אינסטגרם בגילך. והילדים שלך לא מתפדחים"?  אישה בוגרת ,המבקשת להימצא בעולמות האפנה, איננה בגדר פולש אכזר, אלא נהג מסכן שהוייז כיוון אותו בטעות לכתובת הלא נכונה.

לצערי, במציאות של החיים האמיתים, למשווקים אין כל רצון להציג את החיים אחרי גיל 40,50,60. קשה להכיל שבגיל הבוגר אנחנו לא רק עסוקות בסידור הכביסה, ולא רק ספונות בבית ופותרות  תשבצים, או עוזרות לילדים בתרגילי שברים.
אפשר להגיד מבלי להתבייש – א-נ-ח-נ-ו ש-ק-ו-פ-ות. ועדיין, גם בגילאי אמצע החיים אנחנו לא נותנות לנשירת השיער לקמטוטים המתעבים ולעיגולים השחורים, לקבוע לנו את סדר היום.

להפך, הילדים כבר בגרו, יש לנו קריירה וגם כסף להשקיע בעצמנו. ועד שנראה יותר ויותר נשים בוגרות בטלוויזיה ובתקשורת, בקמפיינים ובשלטי חוצות, נתחיל מכאן.
וכן, החיים ממשיכים גם אחרי 40, והם לגמרי אפנתיים.

החיים הם לא פוראבר 21

החיים הם לא פוראבר 21

 

מתחילה את השלכת עם  BAILANDO

מתחילה את השלכת עם
BAILANDO

 

 לנשים בגילך יש  אינסטגרם?!

לנשים בגילך יש אינסטגרם?!

 

וכן, גם עם גלי חום החיים עדיין ממשיכים

וכן, גם עם גלי חום החיים עדיין ממשיכים