לתת את הטוב ביותר לילדים שלנו

כאימא את רוצה לתת לילד שלך את הטוב ביותר. בעיני זה אומר לתת לו כלים לחיים ובעיקר, לתת לו ביטחון וזה מה שבית הספר המקצועי נתן לבן שלי

הקיץ בעיצומו, חם, הילדים בחופשה ואיתם שוב עולים החששות, מה יהיה בעוד כמה שבועות, ביום חגם של ההורים: ה-1 בספטמבר. במשך שנים זה לא היה יום חגי ולא חשתי הקלה, שכן בני מרום לא ראה בביה"ס מקום שבו מקבלים או מבינים אותו, ביה"ס לא היה מקום שבו הוא התבטא או הצליח. ידעתי שהילד שלי לא מוצא את עצמו בביה"ס. ילד מוכשר וחכם וכן היפר אקטיבי, שנכשל בוועדות השמה, שלא הסתדר בכיתה בתיכון עיוני, שהמערכת כפי שהיא לא התאימה לו. שלא מצא את עצמו חברתית כי היה לו כל כך רע, ילד שחיפשתי את מי להזמין לימי ההולדת שלו. אלה היו שנים קשות כי אני ידעתי מי חי איתי בבית, אבל המערכת, זאת שאמונה על חינוך ילדינו, ויתרה עליו. הוא הפסיק ללכת לביה"ס ואני תמכתי בו.

דווקא פגישה עם קצינת ביקור סדיר שינתה את התמונה, היא הציעה את התיכון המקצועי דב הוז בת"א. הסתכלתי על מרום והוא הסתכל עליי וכמעט שהתחלתי לצחוק. מה פתאום תיכון מקצועי? הילד שלי, ילד מבריק שיכול בקלות להיות אקדמאי – מה לו ולתיכון מקצועי? ואז היא אמרה את צמד המילים "מגמת סאונד" והעיניים של הילד שלי נצצו .ידעתם שיש מגמת סאונד בתיכון מקצועי? וגרפיקה? צילום? או לוגיסטיקה? שזה רחוק להיות ממה ששמענו כל השנים. שלא מכריחים אף אחד להיות שם, שהילדים באים מבחירה, שלומדים שם בכיתות קטנות ויש שני מורים בכל כיתה ויש מנהלת שמכירה כל תלמיד בשמו ואת הוריו. שרואים שם את הילד ולא רק את הציון שלו.

מה לומדים בבית ספר מקצועי? (צילום: שאטרסטוק)

בשנתיים הראשונות הוא היה אנטי והמורים לא נלחמו בו. הם צעדו איתו. הקשיבו לו, באמת הקשיבו לו. ובשנה השלישית הוא כבר הבין שפשוט רוצים בטובתו והוא שינה תקליט, התחיל להשקיע, הוא סיים בהצטיינות את התיכון. הילד שלי, שלא מצא את עצמו בשום מקום, פתאום מצא את עצמו. זה לא רק ההצטיינות זה גם החברים, פתאום הבית מלא חברים, ילדים שכמותו שמדברים בשפה שלו, שירדה להם הגיבנת מהגב שנקראת תעודת הבגרות. למה כולם חייבים להוציא תעודת בגרות? מתי בדיוק הפכנו למדינה שמקדשת את הציונים ודוחקת הצידה את הערכים? את החינוך? את העצמת התלמיד?

כאימא את רוצה את הטוב ביותר עבור הילד שלך אבל מה זה אומר? בעייני זה אומר לתת לו כלים לחיים ובעיקר להעניק לו ביטחון, להראות לו במה הוא טוב ולחזק את זה וגם לדעת להתמודד עם הקשיים. היום מרום הוא חייל ואין לו תעודת בגרות ואולי יום אחד הוא ישלים אותה ואולי לא, זה באמת לא משנה, מה שחשוב הוא שמרום מרגיש ויודע שהוא יכול לעשות כל מה שירצה.

יכול להיות שהייתי אנטי יותר מדי זמן פחדתי בגלל שלא באמת הבנתי מה זה תיכון מקצועי, שהייתי שקועה בסטיגמות ובסיסמאות שבעלי אינטרסים זרקו לחלל. פחדתי מהפרצופים שמסביב, אבל הילד המקסים שלי מאושר והוא פורח. יש לו חברים ויש לו מקצוע ויש לו גאווה פנימית ואין לו תעודת בגרות. החיים הם לא רק ציון 70 או 85 בחיים יש כל מיני מהמורות ודרכים שצריך לעבור. בהרבה רגעים אני חושבת שזה בכלל היה המבחן שלי, כאימא, האם אני מסוגלת להתמודד עם נורמות חברתיות? האם אני מסוגלת להבין את הילד שלי?

 מרום בוגר תיכון מקצועי דב הוז בת"א, מרשת דרור בתי חינוך

יש לי 2 ילדים קטנים נוספים. מוקדם עדיין לדעת איזו מסגרת חינוכית תתאים להם יותר ובמה הם ימצאו עניין משמעותי יותר. מה שבטוח הוא שהם לא ילכו כעדר אחרי כולם, מבלי לבדוק את כל האופציות הניצבות בפניהם. אני לא אתן למדינה לקבוע בשביל הילדים שלי, באופן עיוור ואוטומטי, אם הם ילכו למסגרת חינוך עיוני או מקצועי או אחר, כי לצערי את המדינה מעניינים בעיקר הציונים, ופחות הילדים שלי.

.

** הכותבת היא נגב, אימא של מרום