ליאת עיני - הבלוג של ליאת עיני

לפעמים חלומות נדחים

כאבי בטן במשך שלושה ימים, ביקור אצל הרופא והפניה דחופה לבית חולים. ומה יהיה עם ההשתתפות בחצי מרתון בעוד שישה שבועות?

ליאת עיני

09/01/2015


בעוד חודש וחצי היה אמור להתגשם החלום הגדול שלי. הייתי צריכה להגיע לקו הסיום של חצי מרתון תל אביב עם חיוך מרוח על הפנים, ידיים מורמות מעלה ושמחה גדולה שעשיתי את זה. כבר חודשיים אני מתאמנת באינטנסיביות בהתאם לתוכנית אימונים קפדנית. לא מפספסת אף אימון, שותה מיץ פטרוזליה, אוכלת עוגיות טחינה, ישנה טוב, הכול לפי הספר, כמו שעון, שום דבר לא יזיז אותי מהמטרה, כך לפחות חשבתי.

סוף אימון

אבל עם כל הכבוד לתוכניות שלי מסתבר שלא הכול תלוי בי. אני מתכננת ומישהו שם צוחק מלמעלה. צוחק? נקרע מצחוק. הכול התחיל ביום ראשון כשהייתי בעבודה. לקראת הצהריים הרגשתי בחילה וחולשה. חשבתי שאם אוכל ארוחת צהריים הדברים יסתדרו מעצמם אבל לא רק שהם לא הסתדרו, בשלב מסוים הסתכלתי על מסך המחשב והרגשתי שבעוד רגע אני מתעלפת.

הלכתי הביתה ולאחר שלושה ימים של כאבי בטן (אחרי שהרופא במוקד טען ביום הראשון שמדובר בוירוס בלבד), החלטתי ללכת לרופא המשפחה. הוא נגע בבטן שלי, מה שגרם לי לקפוץ מכאבים ואמר בנחרצות – סעי עכשיו לבית חולים. הסברתי לו שבעלי במילואים ברמת הגולן ושאלתי אם זה בסדר שאסע מחר בבוקר אבל הוא הסתכל עלי במבט של "מה נסגר איתך גברת?", ואצלי בראש כבר התחילו לרוץ מחשבות איך אני מקפיצה את אמא שלי, דואגת שהילדה תגיע לחוג ועוד כל מיני עניינים שצריך לסגור מהרגע להרגע כשיש התקלה כזאת.

סגרתי כמה פינות, נכנסתי לאוטו ונסעתי לאיכילוב. אחרי שעתיים של המתנה הגיע רופא צעיר לבדוק אותי ואחרי כמה נגיעות בבטן אמר שאני צריכה לעבור CT ורמז בעדינות שצפוי לי לילה ארוך. התקשרתי למילואימניק, הסברתי לו את המצב והוא יצא לדרך לכיווני (מרמת הגולן, זוכרים, כן?), לאמא שלי הודעתי שתגיד משהו לבנות ותישאר שם ללילה ולכל מי שרצה לבוא ולהחזיק לי את היד הסברתי בעדינות שאין צורך. אני והאייפון שלי מסתדרים יחד מצוין בנתיים.

בשלוש לפנות בוקר, אחרי הבדיקה והמתנה לחוצה הגיע הרופא החביב והסביר לי שאני חייבת לעבור ניתוח אפנדציט דחוף. הודעתי לו שאני עוברת ניתוח רק באור יום כי אם יקרה משהו אני רוצה שיהיה מומחה באזור ולא רק מתמחה. הוא טען שאני לוקחת סיכון אבל אני עברתי לנושא שבאמת הטריד אותי ובדקתי איתו תוך כמה זמן אני יכולה לחזור לעשות פעילות גופנית לאחר הניתוח. הוא שאל אותי אם אני רצה (ואני תהיתי אם הוא ציין דווקא את הריצה בגלל שרואים עלי או בגלל שרק אנחנו, הרצים, קצת דפוקים ורק על זה חושבים). בכל אופן הוא אמר שאחרי שבועיים-שלושה אני יכולה להתחיל לחשוב על חזרה באופן הדרגתי לפעילות כלשהי. באותו רגע שמעתי את הניפוץ חזק כל כך. החלום שלי התנפץ לרסיסים קטנטנים והרגשתי שאני האדם הכי עצוב במחלקה. בבת אחת כל האוויר שהיה לי השתחרר והחליפה אותו מועקה ענקית.

לכל אותם אנשים שאמרו לי ש"העיקר הבריאות, זה הכי חשוב", הנהנתי בראש ושתקתי. ידעתי שהם לא יבינו. כי מה זה משנה מבחינתם אם אני עושה חצי מרתון בפברואר, מאי או אוגוסט? כולה חלום, הוא לא מתפוגג אלא רק נדחה. אבל בשבילי זה היה הרבה יותר מסתם תאריך. כל כולי הייתי מכוונת מטרה, הקפתי את עצמי בקבוצה של חברות שנבחרו בפינצטה שלכולן היה אותו יעד, אותו דרייב, אותם רצונות. ופתאום כל האנרגיה שהתנקזה לתוך הדבר הזה בשנייה אחת התפזרה. את ההשתתפות שלי לחצי מרתון עדיין לא ביטלתי. קשה לי לעשות את הצעד הזה. מבינה שאין ברירה אבל מחכה עוד קצת, ליהנות מהתחושה רק עוד טיפה.

ליאת בבית חולים

היום, שבוע וחצי אחרי הניתוח, אני אמנם מרגישה קצת יותר טוב אבל לא יכולה בכלל לחשוב על ריצה. ברור לי שזה עוד רחוק ממני - הזמנים, המרחקים, התחרויות, האדרנלין. פתאום החלום נהיה קטן יותר, פשוט, צנוע – רוצה רק לחזור לעמוד על הרגלים מבלי חשש של תפרים, עניינים בבטן וחולשה, ופשוט להתחיל לרוץ. לעשות הכול מהתחלה, רק הפעם עם הרבה יותר הערכה ליכולת הענקית הזאת. שום דבר לא מובן מאליו, עכשיו יותר מתמיד.