הקריסה הנפשית של שייניד אוקונור

הזמרת האייקונית (Nothing Compares 2U) העלתה סרטון לפייסבוק שבו היא ממררת בבכי ומספרת על בדידות ואובדניות. מה הביא אותה למצב הנפשי הזה?

ארז עמירן

09/08/2017


שינייד אוקונור מתחרפנת בוידיאו, שעלה בדף הפייסבוק שלה, שקצת שובר את הלב וקצת מביך ובעיקר גורם (לי) לתהות למה אנחנו משתפים אלפי אנשים זרים ברגעים הכי פרטיים שלנו. את הוידיאו שבו היא ממררת בבכי ומספרת על בדידות ואובדניות, היא הורידה מהדף שלה בהמשך היום (זה לא הפריע לו להתפשט בויראליות טודו-בומית ברחבי הרשת).

מה שמעלה את שאלת המוסריות שבעיסוק הנברני שלי בעניין שהגיבורה שלו, קרוב לוודאי, מתחרטת על הצפתו. אין לי תשובה ברורה, כנראה שהמוסריות שלי מפוקפקת, או כמו שהיו אומרים אצלנו בעדה "כבר באירופה הוא היה חרא של בנאדם". אחרי שסיכמנו והסכמנו, אמשיך, ומי שרוצה יכול לרדת פה ולהקדיש את הדקה הבאה לכתיבת מייל זועם למערכת.

הזמרת האירית שפעם, מזמן, עשתה לנו וישים-בלב עם יופי שמימי, קול פעמוני, וקרחת מתוקשרת, היא היום אשה שבורה (לעדותה), שמאובחנת כסובלת מהפרעה דו קוטבית. בוידיאו המדובר היא מספרת על בדידותה הגדולה, בעיקר מאז ניטלה ממנה המשמורת על בנה בן ה-13. היא מדברת בפתיחות ובכנות על ניסיונות ההתאבדות שלה במרוצת השנתיים האחרונות ועל הקושי בהתמודדות עם מחלת נפש.

אוקונור בת ה-50 גרה במתחם קראוונים בניו-ג'רזי, בלי משפחה, בלי חברים, ובלי סיבה לחיות, סיטואציה מחורבנת מהסוג שלא מאפשר לי להמשיך וללבוש את חליפת הציניות היום-יומית שלי. אין מה להגיד - היא מכמירה את הלב. מצד שני - מה שקצת ממתן את שטף האמפתיה המתבקש, הוא האופן שבו היא מנופפת באצבע מאשימה מול כל העולם, משפחתו ומחלותיו, יש משהו מתיש באלה שכו-לם חוטאים להם. מצד שלישי (ואחרון אין שופטים אדם בצערו וכיו"ב, אז הלאה.

שייניד אוקונר

אי שם בתחילת הניינטיז שינייד אוקונור הייתה חלק מפסקול חיי (כי טעם מוזיקלי משובח – מעולם לא היה לי). עליה, בניגוד לברוק שילדס, מאותן שנים, ומאותו סוג של קראש, אי אפשר להגיד שהשכילה להזדקן בחן. קשה לראות מישהי שהערצת (נו, טוב, חשבת שהיא ממש ממש יפה ומוכשרת) "מאבדת את זה" ובדרך כל כך קיצונית.

הרבה בירה זרמה בפאבים האירים מאז שינייד אוקונור כבשה את העולם עם הלהיט ההוא, ה-פחות או יותר יחיד שלה, שכולם די שכחו שהיא שאלה אותו מ-פרינס. בזמן שחלף היא הספיקה להתחתן ארבע פעמים, לצאת מהארון, לחזור אליו, ואפילו לשמש, בערך רבע יום, כ-כמרה קתולית. תהלוכת חיים לא שגרתית אך בהחלט מגניבה, שהובילה אל השפל העצוב שמשתקף בסרטון האחרון.

כך או כך, לא הייתי נדרש למקרה הפרטי של שינייד אוקונור, לולא היה סימפטום לאופן שבו הרשת מטשטשת את ההבדלים בין "זעקה לעזרה" לבין ליקוט רייטינג ותשומת לב ציבורית. (כן, ליהי גרינר – לועסת ויורקת יקרה, אני לגמרי מתכוון אליך...) הדרך שבה אנחנו לוקחים את הפרטיות שלנו ותולים אותה לייבוש על חבל כביסה בכיכר העיר הוא לא נעים, מעורר מבוכה, אפילו קצת מבזה.

היו ימים:

פעם היית נחשף בתקשורת כשהיה לך משהו למכור - סרט קולנוע, ספר חדש, תכנית רדיו, מכונית יד ראשונה מרופא, משהו, היום החשיפה עצמה היא מה שאתה מוכר. ל-וידוי הפומבי יש אפקט ממכר. ממכר למי שחושב שהשמש זורחת לו מתוך התחתונים וממש-חשוב לו לתעד את הזריחה, וממכר למי שצופה בתיעוד הזריחות העולות מתחתוני הזולת. אלה גם אלה, מחויבים  להגברת הריגוש. מבחינתי זו גלישה גורפת למחוזות הפורנוגרפיה – אותם תקריבים, אותה מכניות, אותה אמינות של זעקות האורגזמה.

שכבתי עם אחותו, התחתנתי עם בעלה, עשיתי שלישיה עם אחותו ובעלה... מצלמים ורצים לספר.  כאילו דף הפרופיל בפייסבוק, או השער של "שבעה ימים" הם תא הוידויים הנוצרי. החדש וכבר מזמן לא מדובר בסלב-יד-2 שמתוודה על הפנטזיות הכמוסות שלו  על המורה לטבע בכיתה ו' – היום, פחות מידוען-דרגה-א' שמתוודה על ניסיונות התאבדות, לא גורם לנו אפילו ללחוץ על הלייק.

רגע לפני שינייד, הייתה שם פריס ג'קסון (הבת-של) עם סרטון "ניסיתי לשים קץ לחיי בגיל 14", והרשת, בכלל, נשטפת בסרטונים אינטימיים, עתירי דמעות וקולות מרוסקים, שממתיקים איתנו  סודות שהיו אמורים להישאר כאלה. הוצפנו, רווינו, הפכנו קהים. וקשה, ממש קשה להבחין מי משתף בסבל אמיתי ומי סתם "עושה ענבל אור".