הבגד הזה היה פעם של מישהי – והיא איננה עוד

מה קורה עם הבגדים של הנשים שנרצחות בידי בן הזוג שלהן או קרוב משפחה? מה עושים איתם? לאן נעלם השריד האחרון להיותן? מיצג ייחודי מספר לנו על הנשים שאבדו לנו בגלל אלימות במשפחה

קרן יחזקאלי גולדשטיין

08/08/2017


מאת: קרן יחזקאלי גולדשטיין

הפעם הראשונה שנתקלתי מקרוב בבגד של אישה מתה, היה כשפינו את בגדיה של אמו של בן זוגי מחדר השינה שלה, אותו חלקה באהבה עם בעלה במשך יותר מחמישים שנה. היא הלכה לעולמה בשיבה טובה, אישה דקת גזרה וטובת מראה, משאירה אחריה שלל בגדים נאים, והעיניים שלי נתפסו על ז’קט עור משופשף בגוון חום עמוק. היו לו כיסים גדולים ושובל דק של שאנל 5, אותו בושם שענדה כל חייה.

והוא ישב על בול.

מאז חלפו יותר משש שנים ולא התעסקתי יותר בבגדים של נשים מתות. עד לרצח של דור כרסנטי. דור נרצחה בביתה בעיירה מגדל עם שני בניה הקטנים ועם בנם של השכנים. היא הייתה בשנות העשרים לחייה והוא טען לחוסר שפיות.

יומיים אחרי הרצח הנורא נעלמו לבלי שוב עקבותיה של האישה הצעירה והילדים, היו כמובן הכותרות הרגילות בעיתון, הלוויה קורעת לב וזהו. האדמה ספגה את דמם ושום דבר לא קרה יותר.

חשבתי, מה קורה עם הבגדים האלה של הנשים שנרצחות בידי בן הזוג שלהן או קרוב משפחה? מה עושים איתם? האם מפנים את הארון כדי להימנע מהזיכרונות הקשים? האם תורמים את הבגדים הללו? האם נועלים את החדר, משאירים את הכל כמו שהיה והופכים את החדר לאתר זיכרון? לאן נעלם השריד האחרון להיותן?

החצאית של ענת אלימלך

 באותו רגע ידעתי שכך אסמן את ההעדר הזה, הנורא והדומם – בעזרת הבגדים שלהן. מכנסי ג’ינס אהובים, מעיל, חולצת טריקו בלויה משימוש ושמלה שאהבה ללבוש בקיץ עם כתפיות דקיקות במיוחד – בגדים תלויים מהתקרה, מתנועעים ברכות ממשב רוח מזדמן. ריקים.

שקית הבגדים שמסרה האם המיוסרת

הרבה מאד תעצומות נפש ורגישות נדרשו על מנת לפנות אל המשפחות ולספר על מיצג ההנצחה הזה ולמשימה הלא פשוטה הזו התגייסה מפיקת הפרויקט פפה (יפעת) שמחי. האישה הזו ידעה לומר לי ברגעים הכי מוזרים וקשים, שיש לנו משימה והיא טובה וראויה ושנמצא ביחד את כוחות הנפש בדרך כדי להשלים אותה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה, אחרי המפגש עם אמה של עללא דאהר שנרצחה בדרכה לבקר את אחותה. את שקית הבגדים שמסרה לנו האם הכבויה והמיוסרת, שקית פלסטיק לבנה ששתינו לא העזנו לפתוח. היו בה קפוצ’ון חום שעללא נהגה ללבוש למבחנים כי הביא לה מזל, ג’ינס מידה 38 רגיל כזה עם שפשוף אופנתי של בחורות בנות 19, היה שם תיק בד בהיר עם איורים ילדותיים וחלוק לבן שלבשה ללימודי הרפואה.

והוא, הרוצח, לא מצא חן בעיניו שעללא מבקשת לחזור ללימודיה במולדובה. הוא החביא לה את הדרכון, ובדרך לבקר את אחותה במונית בלוד הסתיימו חייה הקצרים.

אחר כך נאספו בגדיהן של עוד עשר נשים ונערות. הצעירה מכולן בת 13.5 בלבד, וגם של שתי אחיות.

איננה עוד. צילום: עמית אחאבן

לא שיערתי את עומק הכאב וחוסר האונים

יומיים לפני ערב הפתיחה של המיצג עוד ישבנו בישיבת עבודה, אני והחברות שליוו אותי במסע הארוך הזה, מסע שאת תחילתו ידעתי פחות או יותר, אבל את עומק הכאב וחוסר האונים שאיחשף אליו לא שיערתי בתחילת הדרך. כולנו חשות את המועקה אבל אין לנו זמן לדבר, לפרוק או לחלוק. יש עוד המון מה לעשות.

אליעזר ונועה בוצר היו שם בערב הזה. נועה, מנהלת בית ליבא שבו התקיים המיצג, היא זו ששלחתי לה מייל חודשיים קודם וסיפרתי לה שאני מחפשת מקום להציג את המיצג. רבים מבעלי הגלריות שפניתי אליהם לפניה ענו לי בשלילה כי חששו מהנושא המטריד והקשה. אבל היא, האישה החכמה הזו בשנות השלושים לחייה ואם לתשעה, ענתה לי בפשטות, “זה חזק, זה בועט, אני רוצה את זה אצלי”.

דפנה בר ציון

אחר כך חגית ומילי תלו את הבגדים על ווים מהתקרה, מירב ומעין סידרו את הבגדים ופפה דאגה שכל תווית מוצמדת לבגד הנכון: “דפנה, פטיש, מאסר עולם לרוצח”. “עללא, אקדח, הרוצח לא נתפס”. “ענת, אקדח, הרוצח התאבד”. עכשיו זה נראה בדיוק כמו שדמיינתי כמה חודשים לפני – כשלושים בגדים יקרים ואהובים, כל בגד והסיפור שהוא מספר, בגד שהיה פעם של מישהי והיא איננה עוד.

salmalak_650

מיד יושמע ברקע הפסקול שערך רועי דהן, 18 דקות של שירי ערש ב-15 שפות שונות, מחווה לקולן של הבנות שהושתק באלימות.

עכשיו הכל מוכן לאירוע הפתיחה. תיכף יגיעו בני המשפחות, כל אחד מהן יפנה בוודאי לחפש את בגד היקירה שלו, ימשש את הבד הרך, יבקש להריח אותה פעם נוספת.

פתאום מגיעה מוסיקה ממקום רחוק. מה זה? אני שואלת את נועה. היא מסבירה שזה שיר חדש שאליעזר מוציא ממש היום לרדיו. אני מטפסת במדרגות לאולפן המאולתר בקומה השנייה, וצונחת בעייפות אל הכיסא הסמוך לאליעזר. מה זה הדבר המדהים הזה אני שואלת. ומשום מקום, דווקא שם, מתחילה לבכות את הבכי הזה שהחזקתי כל החודשים האחרונים.

וזה בכלל היה שיר אהבה.

קרן יחזקאלי

** הכותבת, קרן יחזקאלי גולדשטיין, הגתה את הרעיון לפרוייקט “איננה עוד” והרימה את מיזם המחאה הנודד כנגד רצח נשים בישראל, במרכזו מיצג של 11 בגדים של נשים שנרצחו, כשברקע פסקול מקורי של שיר ערש ב 15 שפות שונות – מחווה לקולן, שנדם.

צילומים: עמית אחאבן