''אפילו את עצמי לא היה לי''

התמסרתי לייצור חי שהוא לא אני ושהוא חשוב יותר ממני, הרבה הרבה יותר. עד כדי שלפעמים הייתי צריכה להיזכר שיש לי גם חשיבות בפני עצמי

שירלי טמיר

20/07/2017


פייסבוק מעלה זכרון פוטוגני מלפני שנתיים. תמונה יפה, נכון? תראו כמה גילי מתוק, קטן ואהוב. יושבים לנו בבית קפה תל אביבי עם חיוך על השפתיים שמשתקף גם דרך העיניים. תראו את כפות הרגליים הקטנות האלו. ואת הערסול בידיים. איזה חיבוק ואיזה חיבור. איזו א-ה-ב-ה. כמה אהבה! לילד שלי! פלא הבריאה. הזכות הקסומה. כל מילה נכונה, מדוייקת. אמת מוחלטת.

ועדיין אני רואה את עצמי בתמונה הזו ונזכרת כמה הרגשתי מסכנה. הייתי מותשת. ממש מותשת. סחוטה. כמו שלא הייתי, לא חוויתי, מעולם. התיישבתי אחרי הליכה של 10 דקות עם 5 עצירות מהבית אל בית הקפה. דקות בהן אל השמש, הדיקטטור של יולי אוגוסט, הוציא לי ת'מיץ (או ת'חלב) באינטנסיביות יתרה.

החום הכבד אכן הכביד, על צעדי ונשימותיי ואיים להפוך את האתגר של לצאת מהבית עם תינוק פצפון למשימה שהיא כמעט בלתי אפשרית. משהו שהוא כביכול שגור ויומיומי, היכולת לצאת הבית.. הפך לכמעט בלתי אפשרי. והנה תכף באמת נחזור כלעומת שבאנו אל אותה הדירה בה אין הרבה שמש וגם אין הרבה ירח. יש פשוט חלון זמן מתמשך שהוא גם יום וגם לילה ושוב יום ושוב לילה. עיסה אחת שהיא כאילו מציאות מקבילה למציאות שאנשים מסביב חווים וחיים.

שירלי טמיר והתינוק

פגשתי שתי חברות באותו היום בבית הקפה, התל אביבי. חברות שעוד אין להן ילדים. הן הגיעו למפגש החמים הזה רעננות, קלילות וחיוניות. וראיתי את עצמי בהן. "הראה לי את חברייך ואומר לך מי אתה". אז ראיתי. את מי שהייתי. ומיד גם את מי שאני כבר לא. ואת מי שחשבתי, אז, שכבר לעולם, בחיים, לא אהיה.

אבל, באותו הרגע הנתון המשכתי לנסות.. להיות כמוהן. כמו מי שחשבתי שאני. הרי לא הכרתי את עצמי אחרת. פשוט. לא הכרתי את עצמי.

מסורה לייצור חי שהוא לא אני ושהוא חשוב יותר ממני. הרבה הרבה יותר. עד כדי שלפעמים בכלל הייתי צריכה להיזכר שיש לי גם חשיבות בפני עצמי. וזה שינוי כל כך קיצוני. כשעד לפני רגע, ממש רגע אחד, ולאורך כל שנותיי, הייתי עסוקה (כמעט אך ורק) בי!

אז הנה אני. בתמונה. מאוהבת. מחוייכת. מזיעה. עייפה. המומה. מבולבלת. ובודדה.
כי אפילו את עצמי לא הייתי לי.

והיום, כשזהו זכרון שכבר מרגיש רחוק שנות אור. אני יכולה לומר להיא שבתמונה:
את תתחזקי. את תתעצמי. את תתגברי. את תכאבי. ותאהבי. (כל כך שזה כואב!) והלב שלך יצמח ויגדל ככל שהקטנציק שביידייך גדל גם הוא למימדים אדירים. להישגים מרהיבים. לרגעים כה מאושרים. ומרגשים. ואפילו. את תתגעגעי. לחבוק בידייך רך קטן ותלותי. וכשתתגעגעי זה יהיה כשכבר תדעי במה זה כרוך. ובכל זאת תתגעגעי. וכך תדעי ש - את מסוגלת לכל.

** הכותבת, שירלי טמיר, העלתה את הפוסט בדף הפייסבוק שלה