MaMa PaNDa - הבלוג של מארי פוסה

לילה לילה מסתכלת הלבנה

ובכן, היום הגדול הגיע. חיכית לו, ציפית לו, תכננת אותו בפרוטרוט. ובכן... לא בדיוק יום. אולי חצי יום. אולי קצת פחות. לצורך הדיון נניח שמדובר ב-3 שעות בהן את יצאת מהבית. לא, לא יצאת עם התינוקתהתיקהחיתוליםהטרמפולינהעגלה, יצאת רק את. את וזהו. בדיוק כמו פעם, בגלגול הקודם של חייך, בו לא הפכת עדיין לקנגורו שמשמשת הלכה […]

מארי פוסה

02/09/2015


ובכן, היום הגדול הגיע. חיכית לו, ציפית לו, תכננת אותו בפרוטרוט. ובכן... לא בדיוק יום. אולי חצי יום. אולי קצת פחות. לצורך הדיון נניח שמדובר ב-3 שעות בהן את יצאת מהבית. לא, לא יצאת עם התינוקתהתיקהחיתוליםהטרמפולינהעגלה, יצאת רק את. את וזהו. בדיוק כמו פעם, בגלגול הקודם של חייך, בו לא הפכת עדיין לקנגורו שמשמשת הלכה למעשה רק מעטפת ליצור הקטן שלא ברור האם היא כבר ילדה אותו או שהוא עדיין חלק מהגוף שלה. ולענייננו - את לא קנגורו, את יצאת. השארת הנחיות שלא היו מביישות את כינוס המטה הכללי בצה"ל (בגרסת רבין בששת הימים, פחות משה דיין ביום כיפור). פרוטוקול שכולל הנחיות אבחנה, איתור וחיסול ממוקד של כל תקלה שעלולה לבוא. החל מהדברים הפשוטים - רעב, עייפות, גרעפס או פלוץ, דרך המורכבים מעט יותר - מקלחת ולבישת אוברול השינה (אגב, לצורך האוברול ישנו מס' של מוקד תמיכה, טכנאי מגיע תוך שעתיים) וכלה בתרחיש יום הדין: פיגוע קקי רב נפגעים. במקרה שכזה ההנחיות מתירות ירי ללא אבחנה לכל הכיוונים.

איתרע מזלו של בן-זוגך (או של כל יצור אחר שהשארת כמפקד בשטח. סבא, סבתא, דודה... במצבך גם החתול תופס מבחינתך) שבמשמרת שלו קרה תרחיש יום הדין. עוד יותר איתרע מזלך-שלך לסיים את סידורייך בדיוק דקה לאחר שקרסה הפסקת האש ונכנסת ממש באמצע חילופי הירי. על שידת ההחתלה - תינוקת מחייכת עם נצרה פתוחה. מולה - צבא שכיר ובלתי מנוסה. התינוקת יורה ראשונה. בן-זוגך, שמזהה את התגבורת שהגיעה, צועק "אחד נפגע! אחד נפגע!" ומתחבא מאחורי הדלת. התינוקת מגיבה במכת אש נוספת על מנת למנוע התאוששות בצד השני. אך לא לוחמת מנוסה שכמוך תיפול בתחבולות זולות שכאלה. באומץ רב ותחת אש את חותרת למגע ומכניעה את האויב. אך כאמור - זה דבר אחד לנצח בקרב. לנצח במלחמה זה סיפור אחר לגמרי...

לילה. צרצרים. חלון מעט פתוח. את מורחת קרם ידיים, הוא בודק מיילים אחרונים.
הוא: "ממי, הלילה את תשני. אני אקום אליה"
את: "איזה כיף! נהדר"
הוא: "לילה טוב"
אמצע הלילה. צרצרים. את ישנה, הוא ישן. התינוקת מצייצת פעם ראשונה, את נותנת הזדמנות. התינוקת מצייצת פעם שניה, את עדיין מחכה. פעם שלישית, את בועטת.
הוא מתיישב במיטה. מקפל את המרפק, מניח עליו את השמיכה בעדינות ושואל "מה לעשות איתה?"
את מתבוננת בו, ואז בשמיכה המונחת בחיקו. הוא מתבונן בך מתבוננת בו ושואל "נו?"
את מבהירה לו בעדינות שהוא מחזיק בידיו... שמיכה. הרי ידוע שאסור להעיר סהרורי משנתו ולהפר לו את חוקי המשחק החדשים שהמציא. הוא מתבונן מקרוב בשקע המרפק שלו, ולפתע מזדעק: איפה היא?!?!"
את עונה, בטון הכי רגוע שהצלחת לגייס בארבע לפנות בוקר בלילה שהוא היה אמור לקום אליה, "היא במיטה".
הוא נרגע, וחוזר לישון. את בועטת שוב. הוא מתעורר, מתיישב ליד העריסה. מנקר תוך שהוא ממלמל "ששש ששששש". התינוקת בתגובה כבר צורחת צרחות רמות. שירותי הרווחה בדרך.
את: "ממי, אוכל"
למזלה של התינוקת, למזלך ולמזלו של בן-זוגך (כי התכוונת להפיל הכל עליו, כשיגיעו שירותי הרווחה. ובצדק!) הוא דואג לאוכל, אפילו מחליף חיתול. בזמן הזה גם את כבר חוזרת לישון, לא לפני ששלחת פנייה אנונימית לעמותת "ערים בלילה" לנפגעי הלם קרב, שיצרו קשר. את חוזרת לשקוע לך בשינה נעימה בעוד הוא מנסה להרדים אותה בחזרה. אבל כאמור, לוחמת עשויה ללא חת שכמותה לא תוותר בכזו קלות. הוא משכיב - היא צורחת. הוא מחזיק - היא מייללת. הוא מנסה עוד אוכל, היא מוחה בקולניות.
"לא להתערב" את ממלמלת לעצמך. "הוא יתמודד". את כרגע בתפקיד האו"ם.
כעבור כחצי שעה את מחליטה לפקוח חצי עין ולראות האם כדאי לשלוח איזה שליח לאזור הקרבות. הגבר שלך שרוע על הרצפה, פיו פתוח למחצה ונחירות רמות נשמעות בחלל החדר. בעריסה שכובה לה תינוקת מבוצרת כולה בערימות של שמיכות וחיתולי בד, אוחזת בשלט בכוחותיה האחרונים: "עדיף למות על הרגליים מלחיות על הברכיים!"