לליב - הבלוג של לליב

שני ספרים לקיץ

המלצה על שני ספרים חדשים שקראתי לאחרונה, אחד של מחברת ישראלית ואחד של מחבר איטלקי-אמריקאי.

לליב

18/07/2019


קיבלתי לאחרונה שני ספרים טובים ואני חוזרת אחרי קריאה להמליץ לכם.

קרא לי בשמך

נדמה לי שהיה פעם סרט כזה (אולי סרט קוריאני? או איטלקי...? לא זוכרת. בכל אופן לספר אין קשר ובמקור הוא נקרא Call Me By Your Name).

call me by your name

על מה הספר?

סיפורו של רומן פתאומי מפתיע, שכאילו קורה פשוט מעצמו.  נער מעיירת חוף באיטליה, רק בן שבע־עשרה, מוצא את עצמו מתאהב בטירוף בסטודנט צעיר שמתארח בבית המשפחה למשך תקופת הקיץ כאסיסטנט של אביו הפרופסור. הרומן נרקם לו לאט בין חופים מרהיבים ורחובות עיירות קסומות של איטליה בשנות השמונים העליזות.

זה לא רק ספר של "פאן" והרפתקאות מיניות. יש בו גם את זה אבל עם כל אלו יש גם עצב, חרדות, ובקיצור כל מה שתופס אותנו כשאנחנו במצב רגיש וניסיונות של דברים חדשים בחיינו. סיפור האהבה המופלא יגרום לכם לחשוב.

מדובר בספרו החדש אנדרה אסימן, איטלקי־אמריקאי ממוצא מצרי־יהודי, שהוא לא רק סופר אלא גם מרצה לספרות השוואתית בניו יורק. מתגורר עם אשתו (כמה לא-מפתיע...) במנהטן.

אהבתי מאוד את הספר למרות שהוא לעיתים נופל מעט לקלישאות ידועות. הוא כתוב מאוד יפה ומספר סיפור רגיש ויפה שכולנו נוכל להזדהות איתו.

איך זה מתחיל?

"אם לא מאוחר יותר, אימתי?

"נתראה!" המילה, הקול, הגישה.
מעולם לא שמעתי קודם לכן מישהו משתמש ב"נתראה" כדי להיפרד. זה נשמע אכזרי, לקוני ומזלזל, נאמר באדישות מוסווית של אנשים שלא מעוניינים לראות אותך או לשמוע ממך שוב.
זה הדבר הראשון שאני זוכר ממנו, ואני יכול לשמוע את המילה עד היום. נתראה!
אני עוצם עיניים, אומר את המילה, ושוב אני באיטליה, לפני כל כך הרבה שנים, הולך לאורך כביש הגישה שעצים נטועים מצדדיו, ורואה אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש, עור בכל מקום. לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה שלו מתא המטען של המונית ושואל אם אבי בבית.
אולי הכול התחיל שם ואז: החולצה, השרוולים המקופלים, עקביו המעוגלים המחליקים החוצה מנעלי הבד השחוקות שלו, להוטים לטעום את שביל החצץ החם שהוביל אל ביתנו, וכל צעד כבר שואל, איך מגיעים לחוף?
אורח הקיץ שלנו השנה. איזה שעמום.
ואז, כמעט מבלי לחשוב, כבר בגבו אל המכונית, הוא מנופף לאחור בידו הפנויה ומפטיר באגביות נתראה! לנוסע אחר בתוך המכונית, שכנראה חלק איתו את דמי הנסיעה מהתחנה. בלי להוסיף שֵם, בלי מחווה שתחליק את הפרידה המחוספסת, זהו זה. שילוח במילה אחת, חטופה, נועזת, בוטה — מה שתרצו, זה לא מזיז לו.
עוד תראה, חשבתי לעצמי, ככה הוא ייפרד מאיתנו בבוא הזמן, בנתראה! פזיז ומרושל. (...)"

כנפיים

ספרה הראשון של מחברת בשם שלומית אשר (אני מניחה שזהו שמה האמיתי...). הספר עוסק בנושא מאוד מדובר (גירושין) בקרב מגזר שזה מדובר בו קצת פחות (המגזר הדתי).
knafaim

על מה הספר?

נועה היא אישה צעירה (עשתה הכל מהר...) עם 4 ילדים. היא מנסה להתמודד עם המצב החדש בחייה:  אמא לארבעה, בלי רישיון, בלי עבודה ובלי ביטחון עצמי. לאט לאט היא מתחילה להתרגל,

והמשבר הנוראי כביכול גורם לה לגלות את עצמה מחדש. האמת, אם הכל נכון, ההתמודדות שלה מעוררת השראה. גם אני כשהתגרשתי (ועוד בלי ילדים) הייתי צריכה למצוא כוחות לאסוף את עצמי, שלא ממש ידעתי מאיפה בדיוק אביא את אותם הכוחות. הסיפור מעורר מחשבה, גם אם הוא לא כתוב בצורה מאוד בשלה ואולי חסרים בו דברים מבחינה ספרותית. אהבתי בגדול את הספר ואת היכולת לקום ולהגיד משהו שהוא לא מובן מאליו בחברה בה חיה הסופרת. שלומית אשר גרושה, דתיה, אימא ל-4 ילדים, תושבת השומרון. "כנפיים" הוא סיפרה הראשון.

איך זה מתחיל?

"מצחיק.

אף פעם לא ידעתי שרק צד אחד של הפה לועס. זאת אומרת, כשאוכלים אמורים ללעוס בשני הצדדים, לא? בגלל זה יש שיניים בכל הפה. אבל משום מה, רק צד שמאל של הפה עולה ויורד, לועס במרץ.
בדרך כלל אני לא בוחנת איך אנשים לועסים. באמת שלא. מה לי ולהרגלי אכילה? פשוט משעמם לי, ואין לי דבר טוב יותר לעשות. תחילה בהיתי בכתם לבן קטנטן בזווית הפה שלו. אבל הוא שם לב שאני נועצת בו מבט והשפלתי את הראש. כשהרמתי את העיניים הוא כבר לא היה שם. הכתם, אני מתכוונת, לא הוא. הלוואי שגם הוא היה נעלם.
והוא גם מדבר. לא מפסיק לדבר. בין הלעיסות הנמרצות שלו הוא מצליח לספר לי על לקוח מעצבן בעבודה, על הגרושה הנוראית שלו, ותוך כדי גם מקשקש משהו על בית השקעות. (...)"