מנערה בסיכון למטפלת בילדים בסיכון

גדלתי בבית לא מתפקד, התדרדרתי לסמים, מצבי הכלכלי הלך והחמיר והגעתי לרווחה לבקש עזרה. היום אני משתמשת בדברים שעברתי ומתעלת את הקושי שחוויתי למקום טוב של עשייה

בלוג אורח

04/05/2017


מאת: מרים ואקנין. בת 41, אם לארבעה מבית שמש

מרים ואקנין

כבר מגיל צעיר מאוד הבנתי קושי מה הוא. את שנות ילדותי העברתי בפילדלפיה, ארה"ב. עוד כשהייתי ילדה ידעתי שאני גדלה בבית לא מתפקד. לא ידעתי להגדיר זאת כך, אבל הבנתי שהחיים שלי שונים מאלה של חברותיי. הבית היה מוזנח, אבי לא ממש היה נוכח ומצאתי את עצמי "המבוגר האחראי", מטפלת באחותי החולה בתסמונת דאון קשה ומנהלת את משק הבית. כמעט בכל שנה עברנו דירה ותחושת חוסר היציבות ליוותה אותי לאורך כל שנות ילדותי. בגיל 14 התחלתי להפנות את הכעס שלי כלפי העולם, כלפי עצמי, כלפי המשפחה שלי, כלפי אלוהים. עזבתי את הלימודים והתחלתי להסתובב ברחובות. התחלתי לשתות ולא הצלחתי לשמור על מסגרת אחת.

בגיל 17 החלטתי לעלות לישראל, אבל גם כאן בארץ הקושי היה מנת חלקי . ולאחר שנתיים בארץ, חזרתי לארה"ב. הרגשתי אבודה לחלוטין ופשוט ויתרתי על עצמי. בגיל 20 התדרדרתי לסמים. זו הייתה תקופה חשוכה ובודדה. לא מצאתי את המקום שלי, הרגשתי חנוקה ולא ידעתי איך להתחיל לנשום שוב. אמי האמינה שאם אחזור לארץ, אהיה בסדר וכך עשיתי. בארץ נגמלתי מסמים אבל השנים הקשות עוד לא היו מאחוריי. המצוקות לא הרפו ובשלב מסוים הפכתי למחוסרת בית.

מתוך כל הקושי, מצאתי את עצמי יום אחד מגיעה לתכנית קידום נוער בירושלים ומצאתי אנשים שמאמינים בי. הם סייעו לי למצוא דירה, ש יהיה לי איפה להניח את הראש ובהמשך מצאתי עבודה ב"עלה", מעון לילדים פגועי מוחין. לראשונה התחלתי להתמודד ולצאת מהקושי.

כשהייתי בת 26 הכרתי את בעלי ונולדו לנו ארבעה ילדים. התמסרתי לטיפול במשפחה באופן מוחלט והפסקתי לעבוד. רציתי רק להיות עם המשפחה שלי בשקט. לא מצאתי בי את הכוחות לצאת ולעבוד, במיוחד בשל העובדה שארבעת ילדיי היו זקוקים לטיפול מיוחד.

אך המצב הכלכלי בבית הלך והחמיר עם השנים בהן רק בעלי פרנס אותנו. אני זוכרת שהגעתי למחלקת הרווחה בעיר וביקשתי עזרה. להפתעתי הציעו לי שם להצטרף לתכנית "תעסוקה לרווחה" של ארגון "בעצמי", משרד העבודה והרווחה וקרן אריסון. כעסתי עליהם. מה פתאום אתם מציעים לי ללכת לתכנית כשאני באה לבקש סיוע במזון לילדיי? כמעט וויתרתי על ההזדמנות הזו. למזלי, זמן קצר לאחר מכן שפגשתי חברה אשר השתתפה בעצמה בתכנית ראיתי מולי אישה מאושרת ופורחת, מלאת ביטחון והחלטתי שגם אני רוצה לנסות. חל אצלי שינוי בתפיסה.

הגעתי לתכנית חסרת אמונה בעצמי, ביכולותיי. מעולם לא השלמתי מסגרות בחיי ולא האמנתי שאוכל לעשות זאת, הייתי בתהום של ייאוש. אבל הקפדתי להגיע למפגשים, כמו רובוט, ומשהו פתאום התחיל להשתחרר. המשכתי כמו רובוט ומשהו פתאום מתחיל לקרות. שאלו – "מה החלום האישי שלך? מה המטרה? מה היית רוצה לעשות?" דיברו איתי על דברים שקברתי עמוק מתחת לאדמה. והפרח התחיל להיפתח. אני הולכת הביתה ולראשונה חושבת על הדברים.

אני, שמעולם לא היו לי חלומות, שעסקתי רק בהישרדות, התחלתי לחשוב לראשונה על שאיפותיי וחלומותיי, ללא חשש. יחד עם צוות התכנית, ביררתי מהמעניין אותי ומה יתאים לי. הבנתי, שקודם כל אני צריכה לעבוד, לא משנה במה. מצאתי עבודה כמנקה במפעל, והמחשבה שאני בתוך תהליך עם מטרה החזיקה אותי שם. ידעתי שבקרוב אגיע למקום שמתאים לי.

במקביל, בתכנית, גיבשתי את ה"חלום התעסוקתי" השלי: לעבוד עם נוער בסיכון

לאחר מספר חודשים התקבלתי לעבודה כרכזת במרכז לילדים בסיכון במתנ"ס בבית שמש. . התכנית אף סייעה לי בתקציב לשילוב בתי הקטנה במשפחתון בכדי לפנות לי זמן לצאת לעבוד.

זו מבחינתי סגירת מעגל של ממש. מילדה בסיכון הפכתי לאישה שמטפלת בילדים ממש כמו שאני הייתי. היום אני אדם שמח יותר. אני משתמשת בדברים שעברתי ומתעלת את הקושי שחוויתי למקום טוב של עשייה. השינוי שבי משפיע גם על ילדיי. פתאום הם רואים אמא לוחמת ששולטת בחייה, שלא נותנת עוד לפחד ולכאב לשלוט בה וכך הם הופכים ללוחמים בעצמם. . לשינוי שחוללתי בחיי יש אפקט דומינו על ילדיי, משפחתי וכל הסביבה שלי.

.

** הכותבת השתלבה בתכניות תעסוקה של ארגון "בעצמי", ארגון ללא מטרות רווח, הפועל מזה 20 שנה לקידום ושילוב אוכלוסיות מעוטות הזדמנויות בתעסוקה. באמצעות התכניות הללו של הארגון, נשים מצאו תעסוקה והצליחו להשתלב בהצלחה בעולם העבודה