מחזירים את הניצולים לקדמת הבמה

בטקס המרכזי של יום השואה נדחקו הניצולים לכיסאות הפלסטיק שבשורות האחוריות מאחורי כל אלה שיד ושם חפצה ביקרם. למה לא נותנים להם מקום, בשנים המועטות שנותרו להם?

מאת: סתיו טאוב

אתמול בערב קרה לסבא שלי ניצול השואה דבר מעורר חימה ומבזה, ואני אשמח לעזרתכם בשיתופים כדי לנסות לתקן את העיוות המכוער הזה.

ליוויתי אותו לטקס המרכזי לזיכרון לשואה בהר הרצל. זו לא הפעם הראשונה שאני מלווה אותו אבל כבר עברו כמה שנים מאז היינו בפעם האחרונה, בו הקהל היה מצומצם ובעיקרו ניצולי שואה ובני משפחתם. הפעם כבר כשהתקרבנו לשאטלים שמובילים פנימה ראיתי מרחוק שמדובר באירוע שונה לחלוטין – קבוצות של תנועות נוער יהודיות ממדינות אחרות, משלחות גדולות של מכובדים למיניהם, הרבה שפות שמעתי ברקע – אנגלית, גרמנית, צרפתית ועוד, וחשבתי לעצמי בציניות שמאפיינת אותי – נו, חגיגת יחסי הציבור של יד ושם, אני עוד אכתוב על זה טקסט מצחיק אחר כך.

אחרי השאטלים הגיעו התורים הארוכים לבידוקים הבטחוניים, ואני מתחילה לשאול את עצמי אם אולי יש תור מיוחד לניצולי שואה – סבא שלי אמנם שורד באופיו, אבל הוא כבר לא ילד, ואני מתחילה בראש שלי לעשות חישובים של מתי כבר הוא יוכל לשבת, כי זה לא קל לו על אף שהוא לא יודה בזה, ומזווית העין אני רואה שמדי פעם נכנסים להם כמה מהמכובדים שראיתי קודם למעלה – עם תגי שם וחליפות, מדברים באנגלית עם האחראי שלהם שמוביל אותם קדימה.

אתנחתא קלה למי שלא מכיר אותי – סתיו, 31, סולדת מגינוני כבוד. ועם זאת משהו התחיל להרגיש לי לא מתאים בכל הסיפור הזה.

מנחם טאוב ושלושת הנכדים (צילום: אלבום משפחתי)

אחרי הבידוקים הבטחוניים הגענו לרחבה, וסבא שלי שכבר מכיר את הנוהל, התחיל לצעוד לקדמתה כדי לתפוס מקום לשבת. אני לתומי הלכתי אחריו, ושנינו הגענו קדימה כדי לגלות שההזמנה שלנו שייכת ל"סגל ב'". מה זה אומר בעצם? זה אומר שהשליש הראשון של הקהל מיועד לכל אותן המשלחות המכובדות מקודם, שמסתבר "קיבלו הזמנה" (אגב גם סבא שלי קיבל הזמנה בגלל זה באנו). זה אומר שעל כל כיסא היה מוצמד באנגלית שם של מישהו, ועל כל כיסא הייתה אוזניה לתרגום סימולטני. וזה אומר שלניצולי השואה יועדו מקומות ישיבה לא מסומנים, בכיסאות הפלסטיק שמאחורי "סגל א'".

את ערב יום השואה ביליתי עם סבא שלי בנסיעה חזרה הביתה. לטקס לא נשארנו.

יד ושם – התבלבלתם לגמרי. אני שבעשור האחרון עובדת בארגוני מגזר ציבורי ושלישי, יודעת היטב שמאחורי מופעים מהסוג הזה יש עשרות שיקולים פוליטיים מכל כך הרבה סוגים. אני מבינה, בלי ששאלתי אף אחד, שיש גורמים חיצוניים שמושכים לפה ולשם, ואני מבינה שזו הזדמנות לדברר את הסיפור של העם שלנו החוצה למשלחות אסטרטגיות כאלו ואחרות, ולחנך את הדור היהודי הצעיר בתפוצות, ושיד ושם צריכים איכשהו להמשיך להתקיים מתרומות, ושהחגיגה הזו היא כבר לא רק החגיגה של אותם הניצולים ומשפחותיהם (וטוב שכך) אלא מאורע היסטורי של העם היהודי שצריך להנציח ולחבר אליו את הדורות הבאים – הכל אני מבינה. היטב.

אבל רבאק, חברה', זה הרגע שלהם להיות בפרונט. מה נסגר איתכם תגידו?? איפה בכל מערך השיקולים הסבוך הזה שלכם התבלבלתם כל כך?? תנו להם עוד כמה שנים. עוד מעט יהיה לכם את כל הזמן שבעולם לארח משלחות של כבוד בטקסים שלכם ולעשות עוד מיליון דברים חשובים שאני בטוחה שאתם עושים.

נפגעתי הערב עד עמקי נשמתי על הפגיעה בכבודו של סבא שלי. אשמח לעזרתכם בהפצת הדברים שלי כדי לתקן את המעוות המגעיל הזה, ולדאוג לכך שבשנים שעוד נותרו לנו – ניצולי השואה שיש באפשרותם להגיע לטקס הממלכתי הם אלה שיחכו להם כסאות מסומנים מקדימה. יודעים מה, לא מסומנים. סתם מקדימה, בפרונט.